עברתי ברחוב ועל המדרכה שכב בעיניים פקוחות וזוהרות חתול מת. דרוס כנראה. היה לו זנב עבה ויפה והפרווה שלו הייתה חלקה ומטופחת והיה לו קולר קטן וחמוד על הצוואר. הוא היה מת מושלם שכזה. שלם ושליו והלשון שלו מחוץ לפה למרות שהפה סגור. כאילו סתם חם לו והוא נשכב על המדרכה כדי לנוח מהחום הכבד של אותו יום. כרעתי ברך מול אותו חתול והרגשתי שהוא מסתכל לי לתוך הנשמה. בכיתי. דמעות קטנו ויבשות כאלו. וחשבתי לי שהחתול הזה מסכן, לא עשה כלום ומת. ואני שואלת אותך, ריבונו של עולם, מה עשה החתול הזה שכל כך הפריע לך שהוא מסתובב בין החיים?. יודע מה, מילא בני אדם. לא עושים מה שאתה רוצה, עושים בכוונה, בזדון, ברשעות אפילו לפעמים. אני מבינה למה לא בא לך עליהם שמחים, צוחקים ונהנים ממה שיצרת בשבילם והם הורסים בידיעה שכך. אבל מה עם אלו שלא מבינים אותך אלוהים, ומה יהיה עליהם שרוצים ומבקשים ומחפשים ודורשים וחופרים עמוק עמוק בתוך כל מה שאפשר על מנת לחפש את ההבנה של דבריך ואותך. ומה איתי אלוהים. מה אתה רוצה ממני? אני כאן למטה בתוך הבלבול והרצון להבין ולא יודעת מה אתה רוצה ממני?!. לא יודעת מה לרצות, לעשות ברגע הבא ובצעד הבא וביום הבא שלי בחיים. שאולי לא תאהב את זה, את מה שאני עושה, ואני אקבל עונש, ואולי אזהרה סתומה ובלתי מובנת לי. ואני בוכה לך: מה אתה רוצה ממני? הא? אני לא מבינה. לא רוצה לגמור כמו החתול היפה עם העיניים שחודרות לנשמה. כמה רגעים לפני זה עברתי באותה מדרכה ולא היה עליה חתול מת. כמה מהר דברים משתנים ואנחנו גם לרוב לא שמים לב אליהם. הסתכלו עלי כאילו אני החתול המת. מה את עושה לידו, זה חתול וזה מת וזה לא שלך ולא נוגע לך. ואני הקטנה הסתומה, הנרעדת והנפחדת שואלת אותך אלוהים שלי, אהוב שלי, מפחיד שלי, מה אתה רוצה ממני? מה.