מרלין אל האור-
Merlin and the Gleam
Alfred, Lord Tennyson (1809-1892)
הי, ספן צעיר,
אתה ! מהמעגן
מתחת לְמָצוּק הים.
אתה המתבונן
בעיני פליאה
בקוסם האפרפר.
אני הוא מרלין
אני הגווע.
מרלין אני
בעקבות האור.
*
רב און היה הקוסם
שמצאני עת שחר
ישן וְעוֹרְרַנִי
כֶּשֶף לימדני.
רַב-מָג היה המורה
ומתוק הקסם
עת על פני הבקעה
בשחרית הקיץ
מעל להרים
לוטף פני אנשים
וסביב לי בכול
נע לנעימה
לָאַט, ריחף האור.
*
אך פעם הצטלבה בו צריחת העורב
עם של ברברים
סומים לַמִּקְסָם
חרשים לנעימה
נהמו לי, קיללוני,
שד משחת הציק לי
הזוהר נסוג
הנוף החשיך
הנעימה נאלמה
אז לחש המורה
צא בעקבות האור.
*
ולקול הנעימה
על פני השממה
מחליק ומשקיף
על שֵׁדוֹן בַּבָּתָה
גמד במערה
על עֲנָק ועל גריפין,
מחולות של פיה
בפינה נידחה,
רָפַאֵי הררים
שאגת דרקונים
בִּמְקום מים הומים
וזימרת מפלים
בני-אֲשָׁדוֹת נִתָּכִים
פיזז, חלף האור.
*
במדרונות ההרים
ומעבר לתהומות
משתפך וזוהר
על דממת נהרות
ערבות מוכספות
עידית ואפר
על שוורים ובקר
עלמות טהורות
מלמול תינוקות
יבול ואסם
קציר ובציר
על פני יֶגַע סמוקות
החליק, גלש האור.
*
ובנעימה מתעצמת
בהוד ותפארת
לבסוף הביאני
אל העיר, לארמון
של ארתור המלך !
רפרף על צלבי
הזהב של הכנסיות,
הבזיק בתחרויות,
הבהב וריצד
מִקַּסְדָּה אל כידון
עד צנח לבסוף
על מצחו הטהור
של ארתור -
האור.
*
חושך ועננים
סגרו על קמלוט
ארתור נעלם
לא אדע היכן
המלך שאותי אהב,
ולא ימות לעד
אך מתוך העלטה
בשקט, בנחת,
האור שדעך להבהוב של חורף
על שדות בּוּר קפואים
ויערות מחווירים
פנה אל העמק
המכונה גיא צלמוות
ושם התבהר
מתעצם וזוהר
התגבר שוב לנעימת
כיסופים נעלמה
ויצנח על הצל
שפסק להיות צל
אלא נֶאְפַּד באור.
*
וכשהוא בוהק וגובר
טס הזוהר קדימה
שלוב בנעימה
שר שירו לתבל
ואני העוקב
זקן ויגע
איטי ודועך
אך שואף להגיע
ראיתי כי באשר יחלוף
על פני עיר או בִּקְתָּה
מתחת לצלבים
בגן האנשים המתים
בתלולית בני תמותה
אז בקעו שושנים,
ולבסוף לתחום היבשת הגעתי
ומותי אפגוש ושמחה בלבי
כי דרך של קסמו
של מורי רב האון
אשר לימדני בילדותי
על שולי אוקיינוס כחול
בכל וכמעט עד קצה הרקיע
נוגע האור
*
לא מאור השמש
לא מאור ירח
לא מאור כוכב !
הוי, ספן צעיר,
רד למעגן,
כנס עמיתיך
השק ספינתך.
וטרם יפרח
אל מעבר לאופק
תפוש אותו, דלוק אחריו,
צא בעקבות האור.
O young Mariner
You from the haven,
Under the sea-cliff
You that are watching
The gray Magician
With eyes of wonder
I am Merlin,
And I am dying,
I am Merlin
Who follow The Gleam.
2. Mighty the Wizard
Who found me at sunrise
Sleeping, and woke me
And learn´d me Magic!
Great the Master,
And sweet the Magic,
When over the valley,
In early summers,
Over the mountain,
On human faces,
And all around me,
Moving to melody,
Floated The Gleam.
3.Once at the croak
of a Raven who crost it,
A barbarous people,
Blind to the magic,
And deaf to the melody,
Snarl´d at and cursed me.
A demon vext me,
The light retreated,
The landskip darken´d,
The melody deaden´d,
The Master whisper´d
"Follow The Gleam."
4. Then to the melody,
Over a wilderness
Gliding, and glancing at
Elf of the woodland,
Gnome of the cavern,
Griffin and Giant,
And dancing of Fairies
In desolate hollows,
And wraiths of the mountain,
And rolling of dragons
By warble of water,
Or cataract music
Of falling torrents,
Flitted The Gleam.
5. Down from the mountain5
And over the level,
And streaming and shining on
Silent river,
Silvery willow,
Pasture and plowland,
Horses and oxen,
Innocent maidens,
Garrulous children,
Homestead and harvest,
Reaper and gleaner,
And rough-ruddy faces
Of lowly labour,
Slided The Gleam.--
6. Then, with a melody
Stronger and statelier,
Led me at length
To the city and palace
Of Arthur the king;
Touch´d at the golden
Cross of the churches,
Flash´d on the Tournament,
Flicker´d and bicker´d
From helmet to helmet,
And last on the forehead
Of Arthur the blameless
Rested The Gleam.
7. Clouds and darkness
Closed upon Camelot;
Arthur had vanish´d
I knew not whither,
The king who loved me,
And cannot die;
For out of the darkness
Silent and slowly
The Gleam, that had waned
to a wintry glimmer
On icy fallow
And faded forest,
Drew to the valley
Named of the shadow,
And slowly brightening
Out of the glimmer,
And slowly moving again to a melody
Yearningly tender,
Fell on the shadow,
No longer a shadow,
But clothed with The Gleam
.
8. And broader and brighter
The Gleam flying onward,
Wed to the melody,
Sang thro´ the world;
And slower and fainter,
Old and weary,
But eager to follow,
I saw, whenever
In passing it glanced upon
Hamlet or city,
That under the Crosses
The dead man´s garden,
The mortal hillock,
Would break into blossom;
And so to the land´s
Last limit I came--
And can no longer,
But die rejoicing,
For thro´ the Magic
Of Him the Mighty,
Who taught me in childhood,
There on the border
Of boundless Ocean,
And all but in Heaven
Hovers The Gleam.
9. Not of the sunlight,
Not of the moonlight,
Not of the starlight!
O young Mariner,
Down to the haven,
Call your companions,
Launch your vessel,
And crowd your canvas,
And, ere it vanishes
Over the margin,
After it, follow it,
Follow The Gleam.
תגובות