ברדיו שרה עכשיו כל הזמן מישהי ששרה טוב ממני,
ושעל מסכי הטלוויזיה רוקדת בשמלה שקופה שלעולם לא אוכל ללבוש,
שאין לה אהבה קטנה.
גם לי אין.
אין לי אהבות קטנות. מעולם לא היו לי.

כמו אפוני הקסם בסיפור ילדים, האהבה שלי צומחת מהר, גדלה באופן מפתיע, לממדי ענק. מהר מדי, גבוה מדי, מתפשטת ומתפרסת מדי.
וכמו בסיפור ההוא, אני מפחדת ממה שאגלה שם למעלה בקצה צמח האהבה הזה. איזה ענק יושב שם, כמה הוא מסוכן, כמה טוב הוא מריח ילדות מאוהבות.
כמו בסיפור ההוא, אני מנסה בכל כוחי לשמור על השקט. להזהר שצעדי לא יישמעו. להיזהר שלא להעיר ולא להפחיד. כמו בסיפור ההוא, אני תוהה ושואלת, כמה ביצי זהב אוכל לגנוב  לפני שהענק יתעורר ואצטרך לברוח.

אין לי אהבה קטנה לתת לך.
יש לי רק אהבה גדולה, מהירה, מפתיעה בעוצמתה, לא טבעית בקצב הגדילה שלה. אהבה שאולי לא מתאימה לך. אהבה שאולי תפחיד ותרחיק אותך.
היא כבר הפחידה אחרים.
היא מפחידה אותי.
אך אין לי אהבה אחרת.

כמה אני פוחדת.
דווקא איתך.
שכמו קסם עושה לאפוני האהבה שלי לצמוח ולפרוח ולגבוה.
שלא מבקש שאשתוק ושלא רוצה שאזהר.
איתך, שנראה שגם לך אין אהבה קטנה לתת.

מפחדת שפתאום תראה ותיבהל.
מפחדת שתלך.
בסיפור ההוא, צמח האפונים שבראשו ענק זועם, נגדע בגרזן ונופל אל הארץ.
כמה כואב ליפול מראש צמח אפונים קסום?

אין לי אהבה קטנה לתת לך. אני פוחדת.