[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
הדס, הרי לך הסבר מפורט.
קובה אינה רק ארץ. החזרה של המילה קובה במהלך השיר מסמלת הרבה יותר מזה. מדובר בזרם אמנותי חשוב בהסטוריה, שמר ירושלמי חווה כעת על בשרו.
המשורר נמצא כעת בתקופה של קוביזם. הוא מפרק את יצירתו לצורות גאומטריות, כפי שאת בוודאי רואה. (זה דבר שרק חכמים רואים).
כמו"כ המשורר נמצא כעת בתקופה הכחולה שלו, שכן כפי שאת יכולה לראות - הרקע לכל יצירותיו הוא כחול.
בעבר, כשצבעי האתר היו שונים והפן הקומוניסטי בלט יותר ביצירותיו של המשורר הדגול - הוא היה בתקופה האדומה שלו.
נוסף על כך, ניתן לראות שבשיר זה ממשיך ירושלמי את מאבקו למען המיעוטים.
"המהפכה הקובנית,
אש התקווה למחר,"
קובנה, הוא כידוע מאכל מזרחי, ושמואל מוחה על העוולות והקיפוח כלפי מזרחים, ומגנה את האשכנזים הרשעים היושבים בשלטון וגובים מסים מאנשים עניים, שבקושי יש להם קובנה לאכול.
המהפכה הקובנית היא המהפכה בה הקובנה יהפוך למאכל הלאומי ולא יהיה עוד קיפוח על רקע דת, גזע ומין, וכולם יהפכו לשמואל-ירושלמים שמציטים שריפות ברחבי שכונת התקווה (כמחאה על המצוקה) ומכנים את זה "אש התקווה".
בסימן המשך למאבק זה, המשורר מדבר אף על הקובה, שגם הוא מאכל מזרחי:
"רוחה של קובה
לעולם, תנשב!"
הוא רומז לכך שהקובה כבר אינה חיה, היא רוח רפאים שמנשבת בחלל העולם, אך היא לעולם לא תסלח למי שרצח אותה, ותנשב ע"מ להזכיר לנו את עוולות העולם. (לעתיד לבוא, תהפוך רוחה של הקובה ליונת שלום, והיא תשחה במרק קובה אדום ועסיסי ותשתמש בכנפיה כמשוטים).
[ליצירה]
ביקורת ספרותית.
אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
[ליצירה]
המנון;
מן הראוי להביא בהזמנות זאת גם את ההמנון הקודם שהמציא שמואל למדינת ישראל:
"שחר – יום חדש
(הצעת – טקסט חדש, להמנון – המדינה)
שחר – יום חדש הפציע;
אורותיו השיאיה.
עם – ישראל על כל אומותיו,
קם לתחייה, במבט אל המחר.
עם – ישראל קם לתחייה; (מפה ועד הסוף – זה הפזמון, שמושר
פעמיים)
ולשמש ולברכה.
עם – ישראל קם לברכה, (…המשך הפזמון)
לשלום ולתקווה גדולה!"
עד כאן ההמנון.
כמו שאת רואה, הדס יקרה, אין שום מילה מועתקת, והשוני בין ההמנונים רב הוא, כמספר הכוכבים בשמים וכמספר שיריו של שמואל!
[ליצירה]
בושו והכלמושו!
אני קוראת רק את פרי עטו של שמואל ירושלמי. כך זה נראה, לפחות, לאור העובדה שלא קראתי אף אחד מהדברים שהזכרתם כאן (ננסי דרו, אגתה כריסטי, שרלוק הולמס, שר הטבעות, רומח הדרקון, הארי פוטר).
טוב, בטח עכשיו אתם חושבים שאני ממש לא קוראת כלום. זה לא נכון! אני פשוט קוראת דברים אחרים. (אתם בטח לא מכירים). ושמואל ירושלמי. אני קוראת גם מחשבות, אם הן מספיק מעניינות.
אגב, מלבב מאד לראות שיש אנשים שבאמת קוראים את שרשורינו על השמואל, ופתאום צצים ואומרים מילה או שתיים :).
[ליצירה]
עזבי, סו. תני להנות קצת, תתחילי לחגוג בתגובות במקום להתעצבן, כמוני! לא חבל על העצבים? בטח יש לך מספיק דברים להתעצבן עליהם גם בלי הירושלמי :)
חוצמיזה שאם מנחם לא יאשר שירים של ירושלמי אני אהיה מובטלת.
[ליצירה]
מישהו אמר ש. ירושלמי?
הו, כן, האדון נותן שיעורים בעברית וברוסית (בתור קומוניסט הוא חושב שכל אדם חייב לדעת את השפה הרוסית), וגם שיעורי כתיבה יוצרת, במחירים מדהימים!
[ליצירה]
הו, שמואל הנערץ, זה שיר כה מושלם. ובכל זאת לטעמי חסרים כמה סימני פיסוק. ממש קשה להבין מה כתבת שם, בלי פסיקים ונקודות ומקפים.
נוסף על כך, שמואל יקר, כפרס על מאות היצירות המדהימות שאתה מוסיף לרפרטואר של האתר, ברצוני להקדיש לך שיר:
לשמואל ירושלמי מוקדש.
אַין עוד שמואל אחד כזה פרימיטיבי;
שמואל, שצורת מטבע-לשון לא יִדע.
הוא חברנו הנבער
וחלול המֹח,
שמעצמו לא איכפת לו.
עיניו, מביטות בקנאות לעבר הדגל האדום;
בעוורון חושים מלא
באויביו בוטח.
המלחמה על תשומת הלב
ואויפוריית גדלות מדומה
בו אוחזת;
חרף שכבודו אל פי הפחת קְרֵבִ.
אַין עוד שמואל אחד כזה פרימיטיבי!
שמואל, כולנו אוהבים אותך!
יחי שמואל, הדגול והנערץ!