לא, לא היתה כאן שטחיות. אולי זה מה שניקר בי כל הזמן- לא היתה כאן שטחיות. גם לא נהנתנות לשמה. אבל היתה כאן דרך חיים שהיא כל כך שונה ממני. המירוץ הבלתי נלאה הזה אחרי ריגושים, וחוויות, וזכרונות. ותמונות שאפשר לשים באלבום. רומנטיקה מול מגדל אייפל. בקיני בהוואי. שופינג בלונדון. באנג'י – השד יודע איפה.. חוויות ועוד חוויות. גיבובים של זכרונות, שביחד מרכיבים חיים. אולי לזה היא התכוונה כשאמרה, "אדם שמאבד את זכרונו- למה לו חיים?".. וחוסר המנוחה הזה. הצורך לעבור ולהיות ולטעום מהכל. לעבור 11 דירות ב-11 שנות נישואים. לגור על שפת הים, ובקומה הכי גבוהה של המגדל הכי גבוה בעיר, ובבתים עתיקים ובבקתות. ומה היא תעשה כשיגמרו הריגושים? מן הסתם לא יגמרו. אבל כשיום אחד תקום בבוקר ותגלה שהכל התאדה חלף כלא היה - אנה תוליך את נשמתה הגדולה, שאיוותה לה מרחבים? אין כאן פשטנות ולא שטחיות. יש מהות, יש משמעות, יש גם תפיסה. ובצורה מסויימת, יש גם אמונה. אלא שהתפילה כאן היא יצרית כל כך. הכל צריך להיות חושני כל כך. לטעום את החיים עד לשדם העמוק ביותר. להתנסות. להישרט בחיים. אבל מה המשמעות בשולחן ערוך תמיד לשניים? בחתול פרוותי ויפהפה שהוא "יורש העצר האחד והיחיד".. במסיבות אל תוך הלילה - וכאשר מגיע הבוקר, האורחים נעלמים, פורחים להם לחיים אחרים? בתשואות שאחרי ההצגה - כשהקהל הולך הביתה, ושקט משתרר באולם? בעצם, גם שקט אין כאן. השקט פה מלא משמעות, עד כדי טמיעה בזרם. ההיגיון מנותק מהאוויר פה. וכשאת מרימה את הפנים היפהפיים שלך אל הירח, את צריכה לזכור שאת כבר בת 30. והיופי סופו להיעלם. ואת הרי חיה על יופי. לא היתה כאן שטחיות. ואולי זה מה שהפריע לי.