<align=center>יש תאוריה הגורסת כי אם אי פעם מישהו יגלה לשם מה בדיוק נועד היקום ומדוע הוא נמצא כאן, ייעלם היקום כהרף עין ויוחלף במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר.
יש תאוריה אחרת הגורסת כי כל זה כבר קרה.
(דאגלס אדאמס)</align>
[ליצירה]
אריאל,
אולי תגיד את זה לאח שלך?
שיער אסוף (לבנים!) זה לא יפה!
עדי (שאין לה כמעט שיער כי ילדות חמודות מהמרכז קליטה בלוד חשבו משום מה שהוא יפה והן רוצות גם והתעללו בי עד שחציו [לפחות!] נתלש, אז היא בכלל לא יכולה לאסוף את השיער. טוב, כמעט. )
[ליצירה]
מכל-מיני סיבות שונות, סיפור זה העלה בי מחשבות ושאלות רבות. צריכה עוד לחשוב על זה, גם קטעים שוליים-לכאורה.
והוא, המספר, לא יודע לאן הוא רוצה להשתייך. הוא גם כאן וגם שם. איכשהוא, הוא תמיד מעל. מעל שיטות-הלימוד, מעל הילדים והאימהות. רואה את החסרונות והיתרונות בכל עולם, אם כן, ביקורתיות.
זהו. ביקורתיות.
משפט שאהבתי, "תמיד ראיתי את ההסתובבות בקרוסלה כמעשה קצת מזוכיסטי,
שכוונתו היא יותר להוכיח גבורה מאשר לגרום להנאה."
סיפור אישי. ומצטערת שאני נטפלת למשפט הקטן הזה. לפני כמה חודשים הרגשתי ממש רע מבחינה נפשית, הלכתי לגן המשחקים שליד המדרשה, עליתי על הקרוסלה, הסתובבתי, הסתובבתי... שמעתי קולות מהספסל שליד, לאט-לאט הדיבורים חדרו אל הכרתי, היו אלו נערות עם פיגור שכלי, שרו לי שיר-ילדים, במעין לגלוג על כך שאני, גדולה, מסתובבת על הקרוסלה.
לפתע, אחת מהן התקרבה, גדולה כזאת, ראו שיש לה כוח בידיים. עלתה על הקרוסלה, והתחילה לסובב. אמרה שהיא מסובבת חזק. וסובבה. בכל הכוח. כמה שניות עברו והרגשתי שאך פסע מפריד בין הסתובבות מהירה על פני הקרקע להתנתקות הקרוסלה מהאדמה. עוד כמה שניות וביקשתי ממנה להפסיק. עד אז הלהבתי אותה, כן, וואו, את באמת חזקה. אבל ביקשתי ממנה להפסיק. היא לא רצתה. המדריכה שלהן, שהיתה איתן, שיכנעה אותה להפסיק, כמו אדם שמשכנע את חברו לא לקפוץ מהבניין הגבוה. עצרה, המדריכה התנצלה בפני, אמרתי לה שאין צורך, וחזרתי למדרשה.
ההיה זה מזוכיזם? גבורה מעושה המבטאת מצוקה כלשהי, רצון להפגין כוח, שכנוע עצמי... הסתובבות, לשכוח הכל, שימת האני במרכז, האדמה נשארת שם ואת מרחפת, ההגה לא מסתובב, זאת את שמניעה את עצמך, ואת מצליחה, היי, את כמעט עפה. את חזקה. את משהו בעולם הזה.
--
המבנה והכל, העניין של נקודת ההסתכלות והתזוזה היחסית והאמת שמתגלה לפתע, טוב.
טל, ההבדל בינו לבין הרב סבתו (אחד מהם, אני מניחה) הוא, שהכתיבה של רן (בקטע זה) לא אחידה כמו שלו. יש לזה יתרונות וחסרונות, כמובן.
וגם העולם. תודי שדיברת בעיקר על המשפט הראשון. אולי השני. לא יותר.
[ליצירה]
בטח אף אחד לא יאמין לי
שבכיתי בסוף.
הקישורים כל כך... כל כך אמיתיים, כל כך...
שאלות שאין עליהם תשובות. מזכיר לי שיר של אמיר גלבוע. טוב, כשאני אהיה בבית.