[ליצירה]
סתם שאלה..
מאז שכתבת...האם עדיין משתדל?
האם עדיין אוהב? עד כלות נשמתך? עד הישרפה בלהבות האש של עיני אישתך? עבד למילותיה? חרוף דבריה? חסיד אמרותיה?
האם חינם ניתנה לה המתנה? האם באמת ובתמים ללא בדלה של תמורה?
[ליצירה]
"קחי מרחק מן המבט, הישרי בו מבט".
פרק את הפחד לגורמים, לא הבריחה.. הכל קל, הכל פשוט. זה כואב, צורב, אבל זו עדיין נשיקה של השמש. הדרך קלה.
תודה.
[ליצירה]
כתוב טוב, נשמע מזעזע. חשבתי למצוא בשיר "אהבה עזה" ומצאתי מוות. אהבה היא חיים גם אם היא בוששת לבוא. ממליץ לך למצוא את הספר שנכתב לפני שנים רבות, (אולי אצל אוסף הספרים של איתמר לוי במושב צרופה). הספר נקרא "עזה כחיים".
לאהבה מסר כפול
[ליצירה]
מרגש, עדין, מרנין.
מטאפורות יפיפיות, משדרות אצילות.
גרשון יקר, אתה אומר "כל (אשר) בו אני חפץ", כאילו מה בסה"כ אני מבקש? אז דע שזה
ה-מ-ו-ן.
ואם אתה גם מצליח להעניק אתזה, אזי הרמוניה בשלמותה:))
שיהיה לכם תמיד. בעיקר כל פכפוך :)
כּנרת
[ליצירה]
צודקת שזה מעט מבלבל, אבל אני חושב שזה חלק מהבלבול שחשה יערה, התמוטטות העולם מסביבה, וגם חוסר הקשר של מוטי לעולם, ופתאום בבלאגן באה המכה הקשה ביותר, חשבתי שזה יוסיף נופך רגשי לדמויות, ובכל זאת אם תשימי לב יש הדרגתיות מסויימת שתוחמת מיהו החי ביותר ומי כבר לא ובינהם מי שחי במציאות אחרת, בקיצור יש כונה אפילו בניקוד אם תשימי לבף אך יכול להיות שהצדק עמך וזה מבולבל מדי בשביל סיפורת.
[ליצירה]
כולנו זקוקים לתבלינים אלו לרפא את נשמתינו, לחדש את נעורינו ואהבותינו, ואולי תבלינים אלו, אלו מילים שוחקות ואותם פרחים הם אותיות הפרחות, ובעצם השירה היא הנותנת מעוף לחידוש רגשותינו, אני חושב שכן הוא.
[ליצירה]
זה לא רק הבכי גם כל הגילויים הללו בפגישה הרביעית, כאילו הדמויות מכירות כבר שנים כדי לחלוק ככה את סודות נפשם הכמוסים ביותר, ואת כאבם העמוק.
מצטער אם זה לא נראה לי מציאותי, אם לך קרה שבפגישה רביעית בכית מול משודכת אני לא יודע מה להגיד, ואולי עדיף שלא אגיד.
[ליצירה]
אכן
שאבתי רעיונות ואף מבנה חלקי משיר זה, בגין היותו אחד השירים שנחרטו עמוק בתודעתי, מאז ניצני בגרותי, מפני עומקו וכאבו העמוק והמוחשי כ"כ. מצד שני, הרעיון אינו אותו רעיון, וראשית כוונתי לא היתה תיאור של השואה, למרות שהשיר הינו בידכם, הבינו אותו ככל אשר ישכם חפצים.
וכמו ש"כאן בקרון" הוא ממועדפיי אם הייתי מחלק ציון ליצירותיי, שאינן כלל באותה רמת כתיבה מוצלחת של שאר היוצרים באתר ועפר אני לרגליהם, הטובה והעמוקה שבהן היא בלי ספק זו.
[ליצירה]
תודה לך מסר, ודאי שהכותרת נועדה להדגיש את הזעזוע, ובנוסף ביקורת, ביום כזה, הוא יום השואה, על האהבה ללא סיג של הנצרות שהביאה לטביחת מיליונים, ולא רק בשואה אלא בכל מסעות הצלב והאינקויזיציות לזמניהם, "שם בערה בעליזות אש התופת...".
בנוסף הוא ביקורת לחברה ובעיקר לממשלה, שלא ידעה לקבל נכון את האודים המוצלים, וגם כיום היא מתעמרת בהם, ואותה אני מדמה לאישה שהיתה אומרה להיות אוהבת וידידה ומתגלה כסוג של שדשמוריד שאולה את האודים, בגלל מיעוט הקיצבאות הניתנות להם, וחוסר היחס והטיפול הפסיכולוגי הראוי.
אולי השימוש בדמון כדימוי הוא טיפה מוקצן, אבל נשארת העובדה שהמכה בפטיש של סבלותיהם של אלו שברחו מן התופת היא מדינת ישראל לצערינו, בין ביחס של המדינה פעם לשואה, כיהודי הגלותי המובל לטבח והסגידה לגבורה בלבד של השואה וחזרה דוקא על המרידות, והן כיום.