[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
רוב תודות לך, נשמת
אני, כמובן, לוקחת את מקצועי ברצינות, וכל מבקר ספרותי הראוי להתכנות כך, חייב להיות משועמם אך משקיען.
את מוזמנת לקרוא את שאר תגובותי על יצירתו הענפה של שמואל. (דרך א': להכנס ללינק "תגובות היוצרים" אשר בצד שמאל, ושם לחפש את שמי. דרך ב': למצוא בתוך שיריו של שמואל, שירים שהגבתי עליהם).
בברכת עם הטוריה - נלחומה; בקרב!
נמישה.
[ליצירה]
מישהו העז להתחצף לשמואל?!
יפתי, מקרוב את ממש מכוערת. מי נתן לך תעוזה כזו, ואיך את בכלל מעיזה לפצות את מקלדתך נגד שמואל, המשורר הדגול ביותר בעולם?!
ואתן, הדס ונשמת, רק תוהות כל הזמן. אני חושבת שאתן טועות. אין פה שום דבר לא מובן. משעלת היא כמובן סוג מיוחד של שיעול, הנובע מהצטננותם של פועלי-כל-העולם, שאין להם לחם לאכול ובגד ללבוש.
שמואל, אני ממליצה לך לכתוב את השיר הבא על הקור התוף את הפועלים האומללים, לכבוד סוף הקיץ, והסתיו הקרב ובא!
[ליצירה]
תגובה - מנוגבת;
אין - צורך;
לספור - שירי הירושלמי.
כי הרי, ברשימת - היוצרים,
כתוב, מספר - היצירות,
של כל יוצר;
וכל יוצרת!
כל - יוצרים, וכל - יוצרות.
לשמואל, עד - עתה,
414 שירים.
אך אביב - וסתיו,
עוקף אותו;
שהרי - יש לו, לברנש,
427 יצירות,
ועוד - העט נטויה.
נגזולו; זה מלשון - גונזלס, אם - לא ידעתם.
רבת - משמעות, ותרומה לשיר, מילה - זו.
גונזלס; איש מסכן - הוא, מקופח, וקשה - יום. הערפדים, לחמו - מוצצים, יום אחר יום; שמואל, זועק - את, זעקת - העניים.
ערפדים, כמובן, מוצצים - לחם מאז ומעולם, וגורמים לצוֹק (שורה 2 בשיר).
האספסוף המתלהם, כידוע לכולנו, לא מתפשר ושותה אך ורק יינות יקרים (שורה 6),
ומרוב העפרונות שנגמרים בעת ששמואל כותב 414 שירים - התמלאו השמים שלו בעופרת (שורה 8).
כמו"כ, שמואל מגלה בשיר זה תגלית מדעית חשובה ומרתקת: אם עד עכשיו חשבתם שהעולם נע במסלול מעגלי (ליתר דיוק אליפטי), ואם עד עתה סברתם שהעולם נמשך ע"י כח המשיכה של השמש (ליתר דיוק השמש מעקמת את המרחב וכלמיני דברים כאלה) - אם כך חשבתם, כנראה טעיתם. הרי ידוע וברור לכל:
"העולם צועד ועל מהמורות מצטלע."
(אני מוכרחה לציין שזוהי שורה נדירה וחדשנית אף בשירתו של שמואל ירושלמי: בשורה זו אין אף סימן פיסוק, למעט הנקודה שבסופה. וזאת שורה ארוכה!).
כמו כן חשוב שתדעו:
"מעל ידֵי החרוצים,
ערפיח אפור מרחף."
המילה "ערפיח" נתונה לפרשנויות שונות ומגוונות:
א. פיח ער (כלומר פיח לא ישן). פיח זה מציין בדיוק את מה שציין הפיח כמה בתים קודם לכן: "כחול שמים, / שחור-פיח עטה". בתחילת הבית מדובר על השמים שקיבלו את צבע העופרת מעפרונותיו של שמואל, ובחלק זה של הבית מדובר על הפיח שיצא משריפת הצמיגים השבועית של שמואל מול בית רה"מ, והשחיר את השמים. הפיח ער ולא ישן, שכן הוא שומר על רוח הקרב של שמואל, והרי נאמר "לא ינום ולא ישן שומר".
ב. הר-פיח - כמות גדולה מאד של פיח. על מהות הפיח פירטתי בסעיף הקודם.
ג. ע' רפיח - מדובר כמובן על עבדאללה מרפיח. הירושלמי כותב בשיר "ערפיח אפור מרחף". עבדאללה ימ"ש אפור, כיוון ששערותיו הלבינו חלקית ונוצר שיער אפור. הוא מרחף, מכיוון שהוא התאבד באיזה פיגוע וריחף לו לעולם של 70 הבתולות. ע"פ שמואל, איש זה(אם ניתן להכליל אותו בהגדרה "בן אנוש") הוא וחשוב, ולכן הוא מרחף דווקא מעל החרוצים.
ד. ערפיח = ערף י"ח. יותר נכון, ערפה י"ח, בכתיב חסר. המשורר מדבר כמובן על מלכת הלבבות (זאתי עם הקלפים, מאליסה בארץ הפלאות) שערפה י"ח ראשים (לפחות). החרוצים, הם כורתי הראשים הנמרצים שמילאו את בקשותיה בכל פעם שאמרה "ערפו את ראשו/ה". המשורר מתנגד לעריפת ראשים. לפיכך הוא מזכיר במילה "מרחף" את כל הנשמות המרחפות ממעל ומאשימות את המלכה במותן, וכן מראה את שליליותה של המלכה בעזרת המילה "אפור".
עד כאן דיווחי נמישה מהשטח להיום. אם למישהו יש רעיונות יצירתיים ונחמדים לפירוש המילים "ערפיח" ו"נגזולו" - אנא מכם, הצטרפו!
[ליצירה]
שאלות - חכמות; שואלת, הדס!
ובכן... הררי אמירים...
"מעל שדות והררי אמירים,
פעמי העתיד,
צלילם גואה ובוקע."
המובן הפשוט של הביטוי "אמירים" הוא כמובן אמיר ברבים. המשורר רומז ליגאל עמיר, אלא שהמשורר רודף שלום ואוהב שלום, ולכן הוא נמנע מלהזכיר את שמותיהם של רוצחים בלי שגיעוט קטיו. כמו"כ כאשר מכנים אותו "אמיר" ולא "עמיר", יש לכנותו "יגעל" ולא "יגאל", ובזה מבטא המשורר את גועל הנפש שהנ"ל גורם לו.
הרמיזה ליגאל עמיר היא בעצם משל לכל הרוצחים וכל המלחמות ושפיכות הדמים. ע"פ חזונו של ירושלמי, אנו נתעלה *מעל* שדות של אמירים כאלה ("מעל שדות והררי אמירים"), אנו נהיה במקום מוסרי גבוה יותר. וממקום זה יפעמו בנו פעמוני העתיד, לאמור: "גלינג גלונג", בקפפוניה דיסהרמונית מושלמת (כדבריו: "פעמי העתיד, / צלילם גואה ובוקע.").
באשר לדבריו של אותו אחד אשר מוציא לפועל את אמאמא שלו (מבצע סבתא), אתה כמובן צודק ואינך סותר את דברי: הן אני בעצמי הזכרתי את מוטיב האוכל בשיר. נוסף על כך: השיר מזכיר גם את החטיף הנודע "שלווה", כקינוח לקובה:
"פשתה רוח של שלווה."
ואם תהיתם למשמעותן של השורות:
"שחר התקווה,
מעל הַבָנה עמודו הפציע."
יש לנקד כמובן שחֹר התקווה ולא שָחַר התקווה.
שחור, לא במובן של הצבע השחור (אם כי יש פה רמיזה למובן זה), אלא ש-חור (נו, חור, אתם יודעים).
המשורר אומר בשורות אלו ש- חור התקווה (החור שבתקווה, חוסר השלמות שבה) - מעל הבנה עמודו הפציע. עמודו הפציע - העמוד שעליו תולים את דגל השלום והתקווה, בטעות פצע (הפציע) את התקווה, מה שגרם לה לחור. "מעל הבנה" - כמובן, בזה המשורר בא לרמוז שמדובר באלגוריות נעלות וחשובות אשר נמצאות מעל ההבנה שלנו, ואין להבין את הדברים כפשוטם (למשל, אין לחשוב בטעות שהיה דף שעליו היה כתוב השיר "התקווה" והעמוד עם הדגל של יום הזכרון קרע את הדף בדיוק באמצע שהעלו את הדגל לראש התורן).
הדס, אם יש לך עוד שאלות, את מוזמנת לשאול ואשמח לענות.
---
נשמת יקרה, יש לך טעות קטנה: אמרת שאם שמואל לא היה מפרסם את שיריו פה היה לי משעמם. זה כלל לא נכון! אם שמואל לא היה מפרסם את שיריו פה, כלל לא הייתי קיימת.
וד"ל ואכמ"ל.
[ליצירה]
הו, שמואל הנערץ, זה שיר כה מושלם. ובכל זאת לטעמי חסרים כמה סימני פיסוק. ממש קשה להבין מה כתבת שם, בלי פסיקים ונקודות ומקפים.
נוסף על כך, שמואל יקר, כפרס על מאות היצירות המדהימות שאתה מוסיף לרפרטואר של האתר, ברצוני להקדיש לך שיר:
לשמואל ירושלמי מוקדש.
אַין עוד שמואל אחד כזה פרימיטיבי;
שמואל, שצורת מטבע-לשון לא יִדע.
הוא חברנו הנבער
וחלול המֹח,
שמעצמו לא איכפת לו.
עיניו, מביטות בקנאות לעבר הדגל האדום;
בעוורון חושים מלא
באויביו בוטח.
המלחמה על תשומת הלב
ואויפוריית גדלות מדומה
בו אוחזת;
חרף שכבודו אל פי הפחת קְרֵבִ.
אַין עוד שמואל אחד כזה פרימיטיבי!
שמואל, כולנו אוהבים אותך!
יחי שמואל, הדגול והנערץ!
[ליצירה]
הו
מה עצבו עיני לראות שהשרשור הזה התפתח לשרשור הערצת-שחף במקום שרשור הערצת-שמוליק! לא, לא משו נגדך, שחפית. פשוט משו בעד שמואל! יחי - שמואלנו; נניף - שמואל, לשלום!
ובקשר לנירים, אלו הם כמובן שדות לא חרושים, וכאמור בשורות הראשונות של השיר - בינם לבין ים תכול יושבים כמה גבנונים ופועים להנאתם. איזה תיאור פסטורלי, איזו ליריות, אילו מטאפורות מדהימות. אין כמו שמואל.
בבית השני מתאר שמואל את רוח הקדים. במקרה שלנו היא אינה משברת את אניות תרשיש, אלא לופתת דיונות של חול, בדיוק כמו ששחפים לופתים את הדיונות חזק בכנפיהם. שחף, נכון שאת לופתת כלמיני דיונות כשאת עפה מעל נופי גוש קטיף? אה, סליחה, פלסטינה.
בבית השלישי מספר שמואל על רמש שיורד עד שדה קוצים ("שדה קוצים, אתה מזה מכוער!"). אח"כ הרמש מטייל להנאתו לאורך קו האופק שבו שוקעת השמש, ובהינף עט מגרש שמואל את החושך והלילה (בסימן באנו חושך לגרש) בכל שהוא אומר שברגע ששוקעת השמש, היא גם זורחת, כך שאין באמצע לילה:
"עם שַקוֹע החמה,
השחר - להבתו נדלקה."
הבית הרביעי הוא החשוב ביותר, כמובן. הוא חותם את השיר בעזרת חזרה לאותם גבנונים מהבית הראשון. הגבנונים החביבים סיימו לפעות. כעת הם חותריים (לשון רבים של חותריה), ומזמרים להם שיר ליל עליז.
אני חושבת שלמילה חותריה יש פוטנציאל רב כערך במילון. שמואל הפגין פה את כישוריו המילונאיים, כהרגלו.
[ליצירה]
באשר - לשאלתך, הנבונה:
הלא - היא; " מה הולך פה?? זה שמואל ירושלמי החדש (הנורמלי)?"
תשובתי, היא: כדלקמן!
ראשית, אם את חושבת שאני נורמלית, אמליץ לך לעיין בדברי ולשקול שנית את הקביעה הפסיכיאטרית הנועזת הזאת. אני חושבת שהיוצר הקרוי 'מבצע סבתא' קרוב יותר לתיאור מהותי האמיתית. (עייני בדבריו, "חסר לה בורג" וגו').
שנית, אינני שמואל ואינני ירושלמי. אני היא נמישה המפורסמת, מבקרת ספרותית משועממת ומשקיענית, כאמור.
[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
הו, ספרטה!
ותחלה, הספרטקוסית;
בסטרפטוקוקוס - חמור!
וישימוה, בסרקופג;
ויקברוה.
גם לי היה פעם סטרפטוקוקוס. אבל לא שמו אותי בסרקופג. מה לעשות, החיים קשים.