[ליצירה]
איתך. בכל מילה.
כל הזמן שואלים אותי איך אנו יכולים לומר "לא נשכח לא נסלח"? הרי אנו צריכים להידבק במידותיו של הקב"ה שהוא סלחן וכו'. ואני עונה שבמישור הפרטי - אם נפגעתי - אסלח. אבל איני יכולה למחול על כבודה הרמוס של התורה. של האדמה. של הארץ. איני יכולה.
תודה על הכתיבה הנפלאה. עודדתני.
[ליצירה]
בגלל העדינות וההתייפיפות של הציבור שלנו הלך הגוש.
אתה טועה, ובגדול. אנחנו יותר מדי אוהבים. נכון שאין כזה דבר יותר מדי, אבל אני מתכוונת שצריך לדעת להיאבק בדיעות שונות, ולא לקבל הכל. נקודה. נכון שצריך לאהוב, אבל אסור לגרום לכך שיאבדו האידיאלים למען האהבה.
ואגב, היום, אחרי המאבק עצמו, דע לך שהוא היה מאבק אוהב שבא לי להקיא. יותר מדי קיטשיות וחיבוקים עם חיילים. סוג של צביעות!
[ליצירה]
חולקת עליך!
יש דברים שקשה להשתחרר מהם. הכאב הוא בלתי נשלט. לא קל להתנתק ממקרים כואבים, ואני בטוחה שהאדמה רוצה שנרבה בדיבורים אודותיה, פן תדעך וחלילה תשכח.
ופיות הצעירות - מדוע שנסתום? הן עבר עליהן הקשה שבמשברים, ולקרוא לארץ אהובה, מרפא השברים.
אז די לך, חבר יקר, ותן לנו לכאוב - עד מחר.
(ואולי גם הרבה אחרי).