[ליצירה]
בבת אחת חזרו אלי ימי הגירוש בנווה דקלים.
האמונה המקווה, שעד הרגע האחרון הכל יתהפך וזה לא יקרה..
המדים ה"ציוניים" כאילו להכעיס, והרצון פשוט להישאר שם לתמיד!
כתיבה פשוט נהדרת. כתיבה כואבת ומיוחדת.
(אה, ואני עם טל... בתגובה השניה שלה..)
[ליצירה]
וואו.
זה ממש כתוב בטעם.
(טעם טוב, זתומרת..)
"ופה אני יושב, בין קפה לקפה
עם דף ועט ולב מתרפה
נפל בי הכח להרים את ראשי
עייף אנוכי
מדברים שביני לביני."
כל הקטע הוא בצורה פאסיבית - "דברים נכתבים", ואילו כשזה מגיע אליך אתה כאילו אקטיבי, אתה הפועל, אך למען האמת פעילותך נובעת מתשות הרוח, מעייפות ודלות החומר. נהדר!
אבל - "מהלך חיי נמצא בין התלמים"- סופו של דבר לא נמצא בידך. בצורה פאסיבית הוא פשוט שוכן בין התלמים. עד שיבוא בעל הנפשות ויטלטלנה.
נהדר. אהבתי עד מאוד!!
[ליצירה]
אני מסכימה עם האמירה שבשיר.
א ב ל -
תפסיקו לחשוב שזה נעשה בחריקת שן ובאיפוק, כי זה לא.
הייתי שם עד הרגע האחרון. סבלתי הכל. אל תשתפו לכם את הראש. (בעיקר לתגובתו של אביב וסתיו..)
[ליצירה]
בשביל להסתנן לתל אביב צריך יופי וקשרים. לא תעודת זהות, ובטח שלא לב.
אבל - - -
עוד מעט הקערה תתהפך על פיה. הם יבכו למעט לב. יבכו. הם יבקשו חיבוק ויצטרכוהו כאויר לנשימה, ואז, אז תתנפץ האדישות מעליה.
ומה בינתיים? אהבה ותפילה. הרבה תפילה.
שיר מקסים! כתוב מצויין.
[ליצירה]
לבכות. (כי באמת כבר שעתיים לא עשיתי את זה...)
כתוב טוב. מבטא כאב אמיתי של כולם.
תודה.
[ליצירה]
[ליצירה]
כבר קראתי בזמנו, כשפורסם. ועכשיו, בזכות ההפניה של אביב וסתיו, אני קוראת שוב, ושוב נהנית, ונדהמת מיכולות הכתיבה שלך.
פשוט נפלא.
(תודה לאביב וסתיו על התזכורת הברוכה.)