אני פורשת כפיי
לקבל את הטעם ההוא
שלחלוחית ממנו
או ריחו המריר-המתוק
כבר גונבו אליי בחשאי.
צלליות חסרות שם
מרחפות סביב תודעתי
אם אתרכז הרבה
ודאי אמצא.
אבל אולי נוח לי
עם החיכיון הזה
עם חוסר הידיעה
שרק איתו
התקווה אפשרית.
[ליצירה]
...
כואב. קשה.
מעלה אצלי שוב שאלה שמישהו שאל פעם-
האם אדם יכול לכתוב על חוויה עמוקה שלא עבר מעולם?
אני עוד לא יודעת לענות,
הרגשתי שהצלחת להתקרב לזה קצת, אבל עדיין- לא עד הסוף, וב"ה שכך.
יצירה מורכבת, מבחינת התוכן וגם מבחינת הכתיבה. צריך להתעמק כדי להבין הן את ה"עלילה" והנפשות הפועלות, וגם את מה שמתחבא מאחוריהן.
אני צריכה עוד לחשוב על זה, אחרי קריאה שניה..
[ליצירה]
..
ברור שאסור לשאול עד מתי.
זה כמו לשאול אם כואבת לך עצם הפז"ם, או אם אתה עייף. אה, וגם "כמה עוד".
(מכירה את השיר "עד מתי, אבא, עד מתי?".. אז הפנטזיה של המחלקה של איתם זה להשמיע את זה בקולי קולות ברחבי הבסיס.. לכי תביני).
[ליצירה]
...
אה, אגב, ב"מתים על הארץ", התכוונתי במובן המוות של המילה. לא במובן הסלנגי.
נו נו, כל עוד הדרוזים לא עושים לנו כל רע אני לא רואה שום בעיה שהם גרים כאן. (או- גֶרים כאן). ואני חושבת שזו חתיכת כפיות טובה, לשרת איתם באותו צבא ממש ובאותה נשימה להגיד שאנחנו לא רוצים אותם פה.
תגובות