כל היום בין המסמכים, היתה נבורה. רשימות מספרים ורוב מלל בלי שיטה, במשקפיים נפולות, בישיבה. ידיה מחטטות, מעלעלות בהתמדה. כל היום למעט הפסקה. שלושים דקות במסעדה, אני לידה. אין דמיון, בלי שום השוואה, רוחה בשמים, גופה לצידה.
[ליצירה]
לפחות אפשר לקוות שיהיה שיר סקוטלנד, קיץ, 2005
בו תכה בך שוב השכחה.
הצלחתי להתבלבל לרגע, בשורות "נתתי לשקט שבו לצעוק על הרעש שבי לשתוק!" אך הם תפסו אותי.
על זה נאמר: אשרי אדם שוכח תמיד. הלוואי.
[ליצירה]
מה שיותר מעניין זה ההקשר האחד שתחתיו נמצאים שתי הפעולות האלה. איך אותו זכרון גורם גם להקאה -פעולה המסמנת את סירובו של הגוף לקבל חומר מסוים לתוכו - וגם לבכי פעולה בה הגוף עולה על גדותיו ומראה לעיני כל את הרגשות הכמוסים.
[ליצירה]
אני לוקח מכאן כמה שורות
למשל,
הָעָם מְבַקְּשִׁים בַּקָּשָׁה שֶׁאִשָּׁה מְבַקֶּשֶׁת:
גֶּבֶר
וגם את,
גָּלְיָת אֶחָד , מַכָּה אַחַת וְאֵין מַכָּה שְׁנִיָּה.