בע"ה.
אדם נכנס לעולם הזה עם בראשו ויוצא ממנו ברגליו.
הלך רוח
-
אוהב את הכנות.
שונא את הציניות.
אוהב את השפה שלנו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אני חייב להגיב אז הגבתי. כואב, נוגע ומחטט בלב של כולנו. כ"כ אמיתי, אוף, אני חוזר על התגובות של כולם. פשוט צודקים, וזו יצירה גדולה, זהו יותר נכון מסמך חשוב בתולדות החברה הישראלית. צריך ללמוד את זה באזרחות. [ליצירה]
- [ליצירה] הו, יאיר אט אט כירסם הזמן בנעלותך, עד שהחלטת לחזור אל שמך המקורי- יאיר. סתם סתם. תודה רבה שהבאת את המאמר הזה, מקסים. חידושי תורה נפלאים. הלואי שלי יצא לעשות משהו כזה מהפרשה שלי. זה ידרוש עיון מעמיק, כי אתה יודע מה זה הפרשה שלי. כיף של מאמר, וזה לא נחשב ארוך. ממש נהינתי. אני חושב שגורמים שמרנים לא יאהבו את הרעיונות, (כרסום בעליונותו של משה רע"ה!), אך, דברי אמת נכוחים, לי נשמעים ממש. חזק הרב מנחם, הא? חזקים גם החברה. ס"ך לך, שכוי"ח. -לחזן, אני לא חושב שהחברה הכללית כזאת נאורה, יש פערים גדולים בהשכלה של החברה ועדיין לצערינו הדרך ארוכה, עד אין אופק לכל בני ישראל נביאים. אני מייחל כמו כולם, בע"ה. [ליצירה]
- [ליצירה] (: סה"כ אהבתי :) קראת את מעט טוב? חבל שאת קוראת לתשובה עצבות- זו לא תשובה, זה עצת היצר, שהרי מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, אז איך יכולה להיות העצבות תשובה? (אם כבר שברון לב) אך סך הכל אהבתי. במיוחד את "קראתי בשמי- ולשווא" ולא הבנתי את הקשר בין עצלות לגדלות, (אולי כי ככל שגדלים נהיים יותר עצלים וכבדים וחסרי מוטיבציה?!). [ליצירה]
- [ליצירה] יש לו עיניים טובות, כנראה הוא בן אדם טוב. כיף של ציור. [ליצירה]
- [ליצירה] אשרי הגפרור! ה' יקום דמו! [ליצירה]
- [ליצירה] גמני אוהב. וכואב *_*. [ליצירה]
- [ליצירה] *וואיי!* איך שזה, חי! איך שאת ערה בתפילה, בימים הנוראים האלו, הצלחת להכניס חיים מנקודת מבט אישית. ממש אהבתי. תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] זו קינה עמוקה בבחינת מדרש של עשיו על 'גורלו' ויחס אביו אליו, אביו העיוור לא רואה אותו, אולי חושב שהוא רואה בו משהו אחד ומגלה אצל רבקה יחס אחר אליו, כמובן , לא רואה אותו כדי לברך אותו, אך אני שומע מהשיר שלך שלעשיו יש כאן טענה שהוא לא רואה בו את מה שהוא- הוא הוא, מייצג את האנשים הקשים, העקשים, כמו יצחק עצמו, הבן המורד, הכופר- הוא כמו אביו, אך אביו עיוור מלהכיר בכך. הוא מנסה להפנות את צומת לב האב לשקט שבחוץ (יתכן, השקט שמחוץ לעיניים העיוורות) בחוץ בורות ריקים, נשברים, אפילו למלאכים לא נשאר מה לבכות והם -אלה שסימו את עיני אביו בדמעותיהם, יבש מעיינם. כעת השמיים מלאים עיניים עיוורות, יבשות של מלאכים. עישו שואל את אביו- מי אמר לך בכלל שככה מוכרחים? הוא מנסה בכך לכפור בעקשנות שלו ושל אביו, יש כאן התפכחות, המובילה לאמירה- אני כופר עייף וככזה אפשר כבר להביע בקול את השתיקה שבחוץ, את ה'הינהון' כביכול של הבן הטוב הקונה את אביו בציד פיו וכעת אומר את כל אשר על ליבו ברגע של פיקחון הקורא גם לאביו לפקוח את עין דעתו. ההקבלה בין הידיים הריקות בסוף השיר לבורות הריקים בתחילתו מדגישה את טענת הבן שאין בעצם מקור שאיבה, אין מעיין חיים, אין לך ממה לתת,( לפחות לו לבן אובד כמותי). חווית הפסימיות בשיר נורא קשה, אם כי כנה מאד. מאפשרת היזדהות, בהלך החיים המצוי לצערינו כיום- פער בין בנים לאבות, בנים המראים לאבות את פרצופם במעשיהם שלהם. בקיצור הדס, השיר חזק ומורכב. אני לא בטוח שדייקתי. רק כמה מחשבות שעלו בעקבותיו. ועוד לא דברתי על מה שמחבר אותך לדמות הזו של עישו הזנוח, הרדוף על ידי חז"ל. מעניין באמת ומובן. [ליצירה]
- [ליצירה] את משפט הכותר וכן השיר שבא אחריו כתבתי בדרך לפגישה, המשפט אמנם נשמע נעים, נשמע מנחם, אך, יש בו גם מן המרירות, פגישות הן אמנם מתוקות, אך, הן דינים מתוקים. דין הוא דבר קשה, דין הוא בירור, בפגישות, אני מרגיש שהאישיות שלי מתבררת, אני מגלה מי אני ומה מתאים לי והתהליך הזה של הברור- של הדין מכאיב, הלב נפער, הדם נוזל והתחושה משכרת, האהבה משחקת בנו (דו משמעות!), היא מריחה דם טרי, היא יודעת איפה חם, איפה יש מה ללקק, מה ללהק, אנחנו מובלים בתווך, בסוף כל הברור הזה עוד נמצא מנוחה בנפש אוהבת ותומכת. בינתיים זה קשה, זה כואב, אך, אני בוחר בזה, כי סוף סוף, האהבה מתוקה למרות הכאב. [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד. [ליצירה]
תגובות