אה... איזה ילד רך בשנים..
אבל זה ציור נחמד.. יש לך נטייה לצייר דברים מפחידים
אני בטוחה שאני לא יחדש לך בזה כלום- ובכל זאת אני אומרת לך את זה: אתה מוכשששששששר!
נהד-ר!!
גם אני אוהבת זקנים, מאד, והציור הזה רק גורם לי לאהוב אותם יותר.
חוץ מהרישום הנפלא, כל כך מוסיף השם! [וגם העובדה שהציוק כאילו יוצא מתוך הדף].
שוב לאהודות...
[ליצירה]
אה... איזה ילד רך בשנים..
אבל זה ציור נחמד.. יש לך נטייה לצייר דברים מפחידים
אני בטוחה שאני לא יחדש לך בזה כלום- ובכל זאת אני אומרת לך את זה: אתה מוכשששששששר!
[ליצירה]
נהד-ר!!
גם אני אוהבת זקנים, מאד, והציור הזה רק גורם לי לאהוב אותם יותר.
חוץ מהרישום הנפלא, כל כך מוסיף השם! [וגם העובדה שהציוק כאילו יוצא מתוך הדף].
שוב לאהודות...
[ליצירה]
טוב אני קורא את זה שוב עכשיו אחרי שהדבר הזה מסתובב לי בראש כבר חודשִים ושם לב שהתגובה הקודמת שלי כל כך יבשה שזה פשוט לא הגיוני (כנראה נעתקו מילותיי).
מנחם אתה יכול למחוק את התגובה הקודמת שלי.
תגובתי הרשמית היא:
זה קרוב לודאי אחד הדברים הכי טובים שקראתי בחיי.
[ליצירה]
השאלה היא למה אתה קורא חיים של נתינה, האם אדם שעוסק באומנות ונוגע באנשים בכל מיני צורות ומעורר אותם לחשוב אחרת על כל מיני דברים ולהיות טובים יותר, לא חי חיים של נתינה? רק מי שעוסק באופן ישיר בסיוע לנזקקים 'נחשב'?
[ליצירה]
כגודל האמת שבאמירה האובייקטיבית כי הכאב מעיד על קרבה, כך גודל היסורים על האמת הסובייקטיבית של מציאות הריחוק.
או במילים אחרות, התחושה כל כך מוכרת והנחמה שבמילותיה של מישי, עם כמה שהיא נכונה, בשביל המרוחק היא כמו ניחום אבלים למי שעדיין חי בתוך תחושת האובדן לא עלינו. ממאן להתנחם.
(לנחמה יש גם תוצאות שליליות אם היא מרפה ידיים.)
בכל אופן, אלנתן, רעיון ידוע הוא ששני האנשים הרחוקים ביותר הם אלה שעומדים צמודים אך גב אל גב ומסבים את פניהם לכיוונים הפוכים. כל שעליהם לעשות כדי להפוך לקרובים ביותר שאפשר הוא להפוך את פניהם, לשנות את צורת ההסתכלות...
בהצלחה :)
תגובות