[ליצירה]
לדעתי דווקא הקומפוזציה מעבירה את המשמעות של אומנות לעם- מצד אחד זה מדהים למצוא תמונה בגודל כזה על קיר של באסטה, מצד שני- זה המקום שהיא מקבלת, מאחורי האבטיחים, כשהשקיות מקבלות יותר תשומת לב מהקונים. כך שכל הטענות של אודיה, הן בכוונה מבחינתי.
(מה שלא מצויין זה שהתמונה צולמה בשוק מחנה יהודה, והפוטרט למי שלא זיהה, הוא של בגין. אני חושבת שהפרטים הנ"ל מוסיפים עוד רובד לשם שבחרתי).
ולגבי השחור לבן- יש לי את התמונה הזאת בהמון ווריאציות. בכל פעם שאני בשוק אני מצלמת את הדוכן הזה, ואת זאת אני הכי אוהבת. בלי כל העומס הצבעוני. אז די עם זה.
[ליצירה]
לקצת אחרת
אנחנו השתמשנו בבית עד לפני משהו כמו שלש שנים, כשממש כל אחד קנה פלאפון והתחלנו לפתח שרירים מיותרים באצבעות...(שני המכשירים עדיין ברשותנו, לכל המרבה במחיר).
[ליצירה]
תמונה זו צולמה במיקצועיות רבה, כיצירה היא פשוט מושלמת. כל זה מפני שניתן לראות בה רבות ומכל הזויות. האיש יכל להיות בעל המקום כמו כן עלוב ללא
אפשרות לקבל ארוחה בביתו.
מאושר ואומלל, אולם אין אפשרות לקחת מימנו, את
טוב ליבו הקורן מפניו, ואושרו בכך שמישהו החליט
לצלם אותו.
יצירה נפלאה ועדיין לא נגעתי בקצה המזלג במה שניתן
לראות בה...
תודה לך ערוגה:
חיים
[ליצירה]
לא עדיף היה למקד את חור המנעול- הנמצא במרכז-והעין מבחינה בו ראשונה?
החלודה, השחור-לבן והבחירה בפריט בודד מותירים רושם עוצמתי בהחלט.
(וגם לי לא ממש ברורה משמעות הכותרת..התאירי את עינינו?)
[ליצירה]
אתם לא הגבתן על התוכן, אתם ירדתם על המשורר ועל נושאי הכתיבה שלו. באותה מידה נמאס לשמוע שירים על אהבה ונמאס לשמוע שירים על תפילה, זאת לא סיבה לקטול שירים כאלה, נכון?
אני לא רואה בכתיבה פוליטית אומנות, אם כי החריזה והמשקל בשיר הזה בסדר גמור (ואני מתנגדת עקרונית לחרוזים), אבל אם כבר השיר נכתב ופורסם, בטח שהתגובות זה לא המקום לדון האם ההתנתקות היא מטופשת או מכורחת המציאות.
ולך מוני המשורר, אני חושבת שהקטגוריה הנכונה היא "שירה" או "קטע" ולא מוזיקה. וברוכהבא.
[ליצירה]
תקרא שוב את הציטוט-
"שהרגש האנושי החזק והממכר ביותר הוא
התאהבות (לא שצריך פילוסופים כדי להגיע למסקנה הזאת). אין בין זה ובין נישואים שום קשר"
אז למה אוסקר ווילד כורך נישואים והתאהבות יחד באותו משפט?
בדיוק סביב זה נעו התגובות.
שבאמת אין שום קשר.
כי בהתאהבות, אין שום מקום לאדם אחר.
[ליצירה]
אולי בזבוז זאת לא הגדרה הנכונה.
לפעמים, באמצע משהו, אני חושבת כמה הייתי רוצה שיהיה כאן מישהו איתי, או כמה הייתי רוצה לספר את זה למישהו, אבל זה שהייתי שם, חשבתי או עשיתי את זה לבד, לא הופך את זה לבזבוז, אולי פחות פשוט שלם.
ואישית, אני מעדיפה להעיף את המחשבה הזאת ממני כמה שיותר מהר, בגלל שמסוכן בעיניי לתלות את האושר במשהו אחר, שעם כל הכבוד והרצון והאהבה, הוא חיצוני.
ובעיניי, השאיפה הזאת להתמזגות- להבנה ללא מילים, להכלה מוגמרת בכל התחומים, היא מסרסרת דווקא בגלל שהיא בלתי אפשרית.
כל טוב טל. ובמהרה בימינו.
[ליצירה]
שרה בערוגה מציעה לפון דה לה מרד להפסיק לכתוב מסרים אישיים מעל גבי האתר, ובכלל, לשוכני האתר הבטוחים בעצמם מספיק לא להגיב לאוסף המילים והשורות המקוטלג כיצירה.
[ליצירה]
|כבוד לאריאל|
נושא! בוא תראה מי פה!
ברוך הבא אריאל.
לא תיארתי לעצמי שתצטרף לכאן, אבל תיארתי לעצמי שזו תהיה היצירה הראשונה שתפרסם...
:)
מצטרפת לפיצ בשירה סוערת להמשך.