לאפרת
הַטֶּבַע מְשַׁקֵּף
בְּדִיּוּק רַב מִדַּי. הָבָה
נַשִּׁיר עָלֵינוּ.
ניצן ופרח
-
אני בן אדם. הפתעה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לא מבינה בהייקו. ככל שקראתי על הייקו גיליתי שהחוקים כה נוקשים וכה זרים לתרבות שלי, שהבנתי שזה לא עבורי :) [ליצירה]
- [ליצירה] אמנם החוקים נוקשים, וזהו האתגר: להצליח להכניס את התוכן הרצוי בתוך המגבלות. הייקו הוא הצד הקיצוני בעניין, אך באופן כללי אני מאמינה בגבולות ביצירה. הרבה פעמים, כשאני מתלבטת בכתיבת שיר, אני מחליטה לא לזרום עם המילים אלא להכריח את עצמי לחריזה, למשל. ודווקא אז,בגלל שאני נאלצת לחשוב יותר, אני מצליחה למצוא את המילים הנכונות יותר עבור השיר. ומעניין שההייקו צמח בתרבות היפנית האמונה על סדר ומשמעת, ואילו הישראלים, ברובם, מעדיפים שירה נטולת כללים ומסגרת. (מוסיפה קישור לתרגיל מעניין) [ליצירה]
- [ליצירה] (ואגב - השיר הזה איננו הייקו "חוקי". הוא שובר את הכללים של ההייקו כחלק מהפרדוקס שבתוכנו) [ליצירה]
- [ליצירה] אני מכירה... יש עוד סוגים של תבניות בשירה ולא אוהבת אותם עניין של טעם, של בחירה ואולי גם כישרון. [ליצירה]
- [ליצירה] נשירת העלים בטבע מבשרת התחדשות. האם כך גם אצל האדם? (האם זה המסר בשיר?) [ליצירה]
- [ליצירה] אם כבר שאלת - אני מאמינה שכך זה גם אצל האדם. כל נפילה נועדה לרומם למקום גבוה יותר. אבל בהייקו הזה לא כיוונתי דווקא לכך. בהייקו בדרך כל מתוארת תמונת נוף שיש בה מן ההקבלה לנפש האדם. השיר (המוקדש לאפרת - בחורה מוכשרת מאד שכותבת הרבה בתחום ההייקו) מבקש להימנע מההקבלה אלא לדבר ישירות על האדם. (לפעמים הדימוי בשיר הוא כל כך נוקב וחד שהוא מכאיב יותר מאשר מילים פשוטות) ובאותה נשימה, המילים "נשיר עלינו" מהוות גם מטאפורה לאדם כעץ. (כשכתבתי חשבתי דווקא על העצב שמשיב הסתו, אבל לא אני אהיה זו שתאמר לא להסתכלות אופטימית וחיובית) [ליצירה]
- [ליצירה] מהו הייקו? ההייקו נוצר ביפן מן הצורה העממית של הרֶנגה. הרנגה היא שירה דיאלוגית שמשתתפים בה כמה משוררים, שמחברים אותה בַּמקום, כל אחד בתגובה לשני. משם נוצרו כצורות עצמאיות ההוֹקוּ – החוליה הפותחת של הרנגה, והטנקה, שהיא בעצם הייקו עם שתי שורות נוספות. ההוקו, שכיום קרוי הייקו, היה החוליה הקצרה ביותר, ואני חושב שזוהי הצורה הפואטית הכי קצרה שישנה - בסך הכל שבע עשרה הברות בשלוש שורות – 5 הברות, אחר כך 7 ובסוף עוד 5. ולמה סופרים הברות? – כי ביפנית אין הטעמות. או אם תרצו, בעצם כל הברה מוטעמת, ככה שאין הבדל בין הברה להברה. אבל המנגינה נמצאת והיא באורך הטור, בכמות ההברות. כמו שאפשר לשיר את רוב הקארול'ס של הכנסייה במנגינה של Amazing grace כי כולם כתובים באותו משקל, כך אפשר גם לשיר את את ההייקו במנגינה אחת שמתאימה לכל מה ששקול ב-5-7-5: פוּ-רוּ אי-קֶ-יָה קא-וּוא-זוּ טוֹ בי-קוֹ-מוּ מי-זוּ נוֹ-אוֹ-טוֹ זה היה שיר הצפרדע של באשו, שגם נחזור אליו עוד מעט. וכדי להדגים שאם מספר ההברות מתאים, אפשר לשיר באותו אופן כל הייקו, הנה עוד אחד - של סנטוקה – שגם אליו נגיע בהמשך: אי-טא דא-אי-טֶה טא-רי-טֶה הי-טוֹ-רי נוֹ הַ-שי וּוֹ אוֹ-קוּ או אם אתם רוצים, הנה גם דוגמא בעברית: שְׁ-מַע יִשׂ-רָ-אֵל אֲ-דוֹ-נַי אֱ-לֹ-הֵי-נוּ אֲ-דוֹ-נַי אֶ-חָד אבל הייקו הוא לא רק צורה, ו"שמע ישראל" הוא ממש לא הייקו מכל בחינה אחרת. מסורתית, הההייקו גם אמור להכיל קיגוֹ - מלה שרומזת על העונה של השנה ולפעמים גם על הערך הסמלי של העונה. בשירים שנקרא עוד מעט, הירח למשל מסמל את הסתיו (אוגוסט-נובמבר), הצפרדע את האביב (פברואר-מאי) וכן הלאה. אבל לא לזה ניכנס כאן. העובדות האלה די מוכרות ודי טכניות. אפשר למצוא אותן בכל ספר על הייקו. אז מה באמת יש בהייקו? דבר אחד הוא, שההייקו מסוגל להציג את עצמו כמין מראָה אובייקטיבית או יותר נכון פנומנולוגית, כלומר לבטא רק מה שהעין רואה בזמן המבט. אם למשל אני מסתכל במקל שנעוץ במים, אני יודע שהמקל שלם, למרות שהוא נראה כאילו הוא שבור. אבל מבחינת העין, שום דבר לא יעזור. המקל הזה שבור. נציץ לרגע בשני הייקו כאלה. התרגומים לשירים כאן הם ברובם של יואל הופמן, בדיוק או בערך, מהזיכרון. הראשון הוא של איסא: רוח סתו רוטט צלו של הר לכאורה זה רק תיאור, אבל בעצם התיאור הוא כה רענן וכל כך רדיקלי: אנחנו לא חושבים בדרך כלל שצל של הר יכול לרטוט. הר לא זז. אבל בין הרוּח לצל, הרטט בא ממקום אחר. הנה עוד אחד, של פוּקִיוֹ: עגלת השעורים מתמהמהת רגע ויוצאת בעקבות הסוס ושוב, אנחנו לא חושבים על העגלה בתור משהו עצמאי, משהו שיכול לצאת לדרכו אחרי שהסוס יצא. אנחנו חושבים על העגלה בתור כלי, ולוקחים את זה כְּמשהו לגמרי מובן מאליו. דִיוֹ, והסוס יוצא עם העגלה. אבל העין של ההווה, העין של משורר ההייקו, חפה לגמרי מיֶדע מוקדם כזה. היא כולה נוכחות, והיא רושמת רק מה שהיא רואה. זהו החופש שאנחנו חולקים עם המשורר בקריאת השירים האלה. באותו אופן חסר כבוד לעובדות של המדע והניסיון, באשוֹ יכול למזג צבע וצליל פשוט מפני שככה הוא חווה את זה. ומבחינתו די בזה. הוא, ולא שום לימוד מוקדם. הוא אדון החוויה שלו. התרגום הזה הוא של איתמר יעוז קסט. למען המשקל הוא תרגם את הפעלים בעתיד, אבל זהו עתיד מקראי, כלומר הווה מתמשך. שלא כמו במקור הוא אפילו חורז: אפל החוף צווחת אווזי הבר תלבין, תחלוף הצווחה והאווזים לא נפרדים. יותר מזה, בחוויה של באשו, לא היו שם אווזים שצווחו, אלא צווחה שהיה לה שובל לבן של אווזים. הצווחה היא זו שמלבינה ונעלמת לאיטה. יש במבט הזה עצמו שיעור לא קטן, אבל זה עוד לא הכל. ההייקו כביכול מתאר רק מה שהמשורר רואה, אבל הוא מסוגל ללמד אותנו גם תובנות חדשות - דרך ההתבוננות עצמה. הייקו של ראנסֶצוּ: יכול הוא בהחלט לדאוג לעצמו האבטיח טוב, ברור שהאבטיח יכול לדאוג לעצמו. אז מה? מה כבר יש לדאוג פה? אבטיח. ובכל זאת, מה אומר לנו ראנסצו בהייקו הזה? - אולי משהו על החיים שלנו. פה בישראל, אמר פעם בחור בשם ישו: חברים, לכו אל השושנים שבשדה, ותראו איך לא חסר להן כלום, איך הן מושלמות כמו שהן. הן לא סורקות צמר, הן לא טוות, ובכל זאת הבגדים שלהן הכי טובים והכי יפים שיש. זה היה די מהפכני. אבל בהשוואה, השיר של ראנסצו גם מנוסח באופן רדיקלי: הוא לא הולך לְשושנים וחבצלות, אלא לפרולטריון של הצומח. לאבטיח. ואפילו האבטיח יכול לדאוג לעצמו, פשוט בזה שיהיה לגמרי עצמו, שיהיה מאה אחוז אבטיח. ובעצם השיר שואל אותנו גם בלי לשאול: גם אתה יכול? האבטיח לא מחפש כוח. האבטיח לא מחפש יוקרה. האבטיח גם לא חוסך כסף בבנק. הוא פשוט. האם גם אתה יכול? בואו ניקח עוד אחד בכיוון הזה. הייקו של מאסאהידֶה: המחסן נשרף דבר אינו מסתיר את פני הלבנה במובן המיידי, מסהידה מחזיר אותנו לפרופורציות על מה חשוב בחיים. נכון, המחסן נשרף, אבל תראו איזה ירח! כן, הלכו המניות, אבל עכשיו כשאתה לא צריך לדאוג יותר, אתה רואה מה שמסביבך – המשפחה, העצים, השמש. אבל כשקראתי את ההייקו הזה, חשבתי גם על המחסן שיש לי בתוך הראש. אותו מחסן של מחשבות ישנות, רגשות, זכרונות והרגלים, שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום. כשהראש עוצר, כשהסרט הנע הזה נפסק לרגע, שום דבר לא מסתיר עוד את העולם. האבטיח הוא רק אבטיח. הירח רק ירח. הוא ירח בלי המלה "ירח", בלי זכרונות הירח שיש לי ובלי רגשות ירח. כאן ממול הירח הוא רק ירח, העצים רק עצים, האנשים רק אנשים. אותה גישה של "הנה זה, ככה" מצאתי גם אצל באשו, בשיר המפורסם שלו על הברכה העתיקה, אותו פוּרוּ איקֶיה ששרתי לכם קודם: ברכה עתיקה צפרדע קופצת פנימה קול המים באשו עובר ליד בריכה ביער, ורואה צפרדע קופצת. אבל בראש בודהיסטי, מים הם גם ראי, והבריכה היא גם הבריכה של התודעה, שהאגו, עם הראש הקופצני יכול לצלול אליה פנימה ולהיעלם בה. הקפיצה הזאת היא מה שקרוי בבודהיזם סאטוֹרי: חוויית הווה מפרספקטיבה של הקיום כולו. לפי הבודהיזם קפיצה כזאת משאירה רק את ההכרה לבדה, בלי ה"אני" הנפרד. יכולתי לקרוא לי את השיר הזה כתיאור של סאטורי - של שחרור הכרתי ונוכחות מוחלטת, למרות שאין לי מושג אם באשו באמת התכוון לזה. אבל זהו בדיוק היופי והעומק של ההייקו: בַּמבט שבא מכאן ועכשיו, התמונות של הטבע עצמו מספקות את המשמעות של הכאן ועכשיו. זהו מין ראי של סמלים - לַקיום האנושי. אבל את הסמלים מספקת המחשבה הבודהיסטית - מה שאומר, שגם בהייקו, עם כל הקונקרטיות הנוכחת שלו, ההקשר יכול להרחיב את התמונה. לפעמים הסמליות שמאחורי התמונה מאוד ברורה, כי היא נתונה מראש. כך למשל בשיר השני ששרתי לכם, הייקו שכתב סנטוקה כשיר המוות שלו: תודה, שבעתי אני מניח את מקלות האכילה כשסנטוקה אומר את הדברים האלה, אנחנו לא חושבים שהוא שמח בגלל ארוחה טובה. אנחנו מבינים שהוא מביע את התודה שלו על החיים. ההקשר חשוב, נקודת הזמן האמיתית שבה נכתב השיר חשובה: מול המוות. אם, לעומת זאת, גם אני אומַר בסוף ההרצאה שלי "תודה, שבעתי, אני מניח את מקלות האכילה" אני אומַר משהו אחר לגמרי. אבל ההווה שבו סנטוקה כתב את השיר היה שונה. לכן בשבילי הנקודה העיקרית, הרדיקליוּת האמיתית, היא במבט הזה בנקודת זמן שאין לה עבר, בנוכחות שלנו מול העולם בכל רגע נתון. באותו אופן, אני חושב, הייקו הוא לא שלושה טורים של חמש הברות, שבע ושוב חמש; אלה הם התווים שלו. הייקו הוא הוא דינמיקה של הכרה: הבחנה במצב – התרחשות חדשה – ותובנה, שמביאה איתה פורקן רגשי ומנטלי. התנועה של ההייקו היא הבחנה, התרחשות, ותובנה. מהי הבחנה? - 'אה הנה, הברכה העתיקה פה ביער'. ואז - התרחשות: 'הופ, צפרדע קופצת פנימה'. ובסוף, מתוך הקשב, בתוך הנוכחות של ההווה, באה תובנה: אין כלום מלבד - 'קול המים' פּלוּפּ. מתוך הרצאה של אמיר אור [ליצירה]
- [ליצירה] מאמר מרתק! תודה, אמילי, החכמתי רבות. [ליצירה]
- [ליצירה] יופי. לא מהמבינים בציור, אבל הציור הזה נראה לי עשוי היטב ובהקפדה. [ליצירה]
- [ליצירה] לא הבנתי את העניין של הארמז ל"מגש הכסף". יש סיבה? [ליצירה]
- [ליצירה] הסבר: כ הדמיון היא קיצור של "כמו". כלומר - היא תתאים לדימויים. "כש", הוא קיצור של "כאשר" - כלומר בתיאורי זמן. "כאשר רוח נושבת" שקול ל"כשרוח נושבת". "ש" לבד הוא סיפור מורכב יותר. למעשה זהו קיצור של "אשר", והוא נועד להרכבת משפטים. בד"כ על מנת להבהיר דברים. לדוג': הלכתי אל החבר שהזמין אותי. אין מדובר בזמן (הלכתי אל החבר כאשר הזמין אותי" אלא במתן מידגע נוסף על החבר - הוא הזמין אותי. כך, לדוג' בתגובה שלך צ"ל: "פעם גם אני כתבתי הרבה עם כ' עד |ש|לימדו(<-כאן הש במקומה) אותי כאן, |ש|צריך (<-גם כאן) להשתמש ב כ' רק (כ)שזה בא לדמיון אך (כ)שאתה בא להמחיש משהו שהוא אמיתי אין צורך להשתמש ב - כ'... [ליצירה]
- [ליצירה] המורה שלי ציירה מאחורה וי עם עיגול . (וי עם עיגול זה לא סתם וי . זה וי עם עיגול!) ( : [ליצירה]
- [ליצירה] אני חושבת שאתה טועה. אף אחד מאיתנו לא "כתב לך את השיר". ציינו נקודות שראויות לשיפור, בעינינו, ורובן הן גם במישור הלשוני ולא התוכני. ובכל מקרה, הרעיון של ביקורת הוא שתחשוב עליה ואז תחליט אם אתה מקבל אותה או לא. אם אתה שלם עם השיר, אין שום צורך שתערוך בו תיקונים "בשבילנו". באותה מידה צרם לי גם המשפט שלך "תיקנתי את השיר כפי שביקשת" - אני לא ביקשתי ממך דבר. השיר הוא שלך. אני, וכן כל שאר המגיבים, הצענו הצעות שבאחריותך הבלעדית להחליט אם אתה מקבל אותן או לא. וברגע שבו החלטת שהצעה של מישהו מכאן אכן תתרום לשיר שלך (שים לב שאף אחד לא תרם לך מילים או שורות. רק הצבענו על נקודות) - השינוי הוא כולו שלך. ובאופן אישי אני חושבת ש"שלכת" היא אכן כותרת טובה בהרבה מ"אני", מכל כיוון שאני מסתכלת על זה. [ליצירה]
- [ליצירה] ערכתי. סתם שתדעו. [ליצירה]
- [ליצירה] עצוב. (ואגב: יש שגיאת הקלדה.) [ליצירה]
- [ליצירה] מסכימה עם נטע. לאורך כל הסיפור יש מעברי שפה, ויותר מזה, מעברי-רמת-חשיבה, הייתי מגדירה, בצורה מאד צורמת. אני לא מצליחה להגדיר את מידת הבגרות של הילד, כי כל משפט נאמר בסגנון אחר. לדוג' הילד אומר "הבנתי שאבא עבר לגור עם סבא" - זה נרשם כהסתכלות תמימה של ילד. אבל שתי דקות אחר כך הוא מסביר בטון מלומד את ההפרעה של האם, ופשוט קשה להבין איפה הוא. מקווה שהצלחתי להבהיר מה מפריע לי.. מעבר לזה,יפה מאד. המשפט הראשון נהדר. וגם:"אבל אמא הייתה נראית כאילו גם חלק ממנה הלך לשמיים כי היא הייתה מרוחקת מאוד וכבה לה האור בעיניים כמו שהחדר שלי היה נראה לאחר שהשכיבו אותי לישון . ריק וחשוך ." מקסים, (למרות שיש מעברי שפה באמצע שהייתי מציעה לשנות.) [ליצירה]
- [ליצירה] שורה שניה - הכוונה ל"ללא קול", נכון? ואני מסכימה עם אילה - ההתחלה ממש טובה, מעבירה מעולה את הלבטים והתחושות של האם, וכך גם האמצע וההמשך - אבל הסיום לא כל כך. [ליצירה]
- [ליצירה] שרף, אני חושבת שלא הבנת את השיר הקודם שלו. לשאלה ששאלת אז (אני מגיבה פה, כי השיר ההוא נמחק, לשמחתי הרבה". שמואל התכוון לכל מילה. נובע מכך - הוא אולי רואה את עצמו כנאבק בשחיתות, אבל נפשו שלו מושחתת לחלוטין. [ליצירה]
תגובות