[ליצירה]
שווה ביותר!!!!
ב"ה
טוב שאמרת לי שכתבת יצירה חדשה. (הי, אם את מדווחת לי במסנג'ר על יצירה חדשה ומחכה שאני אקרא אותה, ואם תרחיש דומה קרה לפני ימים אחדים, את בטח "המכורה"!)
האמיני לי נעל, אתה נראית לי מסוג "המכורה". לא יכולה בלי יצירה שבועית. ואם אין זמן בהרצוג אז צריך להציק למישי. וגם להתקשר כל שניה לשאול אם כבר הגיבו, היות ואין לך אפשרות להשאיר בעצמך את העכבר על הריפרש.
[ליצירה]
המשך:
המקטלגת- היא קוראת ורואה את היצירות, אבל מה שבאמת מעניין אותה זה לא התוכן. השאלה האמיתית היא אחת: לאיזו קטגוריה היוצר משתייך? הגרוע ביותר מבחינתה הוא מישהו שכבר קוטלג ופתאום הוא מעז לקלקל את כל התיאוריה לגביו. חוצפה.
[ליצירה]
לחוד וביחד
אני מופתעת לגלות שאני הראשונה להגיב על ציטוט כל כך אמיתי ונכון.
אנשים נוטים לבקר אותנו בהתנהגויותנו השונות אבל, שוכחים להעניק לנו את התמיכה לה אנו באמת זקוקים.
אפי.
[ליצירה]
אמנם אתה צודק, ובכל זאת אני מבינה את הגישה של תום מהבחינה שהיום הרי אף אחד לא מרגיש צער אמיתי עמוק וכנה על החורבן, אז לפחות ישנו הכאב הפרטי שיכול לתת לנו מושג על "מהו צער השכינה", מה גם שהגישה ביהדות היא לעורר צער ע"י מנהגי האבלות השונים (אמנם עכשיו תוכל לטעון שכל מנהגי האבלות אמורים לבוא בעצם "כתוצאה" מהצער, והם לא הגורם לה, אבל אם אכן זה היה כך אזי הם היו אמורי לבוא "טבעי" בלא להזדקק ל"מנהגים". וגם אם הם בעצם כן "תוצאה" נהיה מוכרחים להודות שבדורנו הם כבר לא, להפך, הם "כופים עלינו אבל", וטוב שכך...)
[ליצירה]
שקופית, הגדרת מעולה.
יאיר, אין לי הרבה מה להוסיף. עצוב שזה כך, ומאידך- אולי זה טבעי ונורמלי שהעצב חולף עם הזמן.
ייתכן וצריך להחיות איתו- אבל ביחד איתו צריך להחיות את כל ההסטוריה היהודית שרצופה בדם, את כל הפרעות, ההרג והמוות.
זה לא שלא שמנסים- מנסים. קובעים ימים, כותבים ספרים... אבל המרחק עושה את שלו, ודי קשה לצד האגואיסטי שלנו לחוות כאב שלא ממש קשור אליו.
את "חורבן" שלי זוכר?...
[ליצירה]
אנ
באמת הרבה מאיתנו מתייחסים לוידאו כאל אמצעי הנצחה כזה שכ"אחרי שנמות...", בפועל, זה כל כך לא נכון.
אמצעי ההנצחה הטוב ביותר הוא הזיכרון של האנשים אודותינו, מה שהותרנו בלב בני האדם לפני שעזבנו אותם...
בחייכם, מי יושב היום לראות וידאו של אירועים משפחתיים?...
-:)