[ליצירה]
ממש הצלחת להכניס אותנו לתחושה שהיתה בימי החורבן אני אישית הייתי מסיים במשהו אופטימי כמו "וכעבור 70 שנה..." אולי זה גם היה נותן לנו אופטימיות של כעבור אלפיים שנה
[ליצירה]
חזק מאוד.
אהבתי את המבנה של הקטע, את ההתיחסות לחושים השונים, (את מה שנכתב בסוגריים), ומעל הכל- את הרגישות הזו שבה תיארת רגעים קטנים-גדולים, שרבים מהם מוכרים גם לי.
(כשאני נסעתי לפולין, הנכדה הראשונה, סבתא שלי לא דיברה. שנתיים אחר כך, כשבן דוד שלי נסע, היא נפתחה וסיפרה קצת. מאז היא לפעמים מדברת על זה. סבא עדיין לא מדבר בכלל )
[ליצירה]
זה סיפור טוב. הכנסת הרבה מרכיבים טעונים ובכולם עסקת בעדינות מרשימה, באבחנות שרק מי שהיה נוכח בסיטואציות יכול לתאר. זה סיפור שכתוב טוב- זורם, גם כשאת ניתקת מהעלילה המרכזית את חוזרת במהירות אבל בלי לקטוע או לאבד מהזרימה וזה חשוב ועשוי טוב. (כך בקריאה ראשונה, בקריאה שניה יש הרבה משפטים שצריכים ליטוש)
בנוסף-הייתי מחדדת יותר את כל העניין של החושים (אם מחשיבים הבנה כחוש שישי :)) לפעמים זה קצת תלוש. או לחדד בסיפור או לוותר על אחד החושים בכותרת שגם ככה יותר מיד "מאכילות בכפית".
שכוייח שנקטף הרגע מהערוגה.
:)
[ליצירה]
עזוב.
דוקא בגלל שזה כ"כ מציאותי.
ולא שאני חושבת שאסור להתפנות, כי אני עוד לא סגורה על עצמי
אבל אני חושבת שצריך לחיות בארץ! כי אם אנחנו לא נחיה פה אז איפה תהיה הארץ שלנו??
[ליצירה]
השילוב הבלתי אפשרי
שילוב נפלא ובלתי נתפס של פוליטיקה ועוצמה פנימית מדהימה. כמה עומק, כמה אלמנטים רגישים, כמה אילוסטרציות. פשוט. פשוט ונוגע בכל מילימטר של הלב. (וצריך לעשות עם זה משהו...)
[ליצירה]
[ליצירה]
הדס, את מערבבת פה כמה דברים שונים.
א. השוואה: אכן, מסכימה איתך, אין מה להשוות בין חורבן הבית לבין חורבן גוש קטיף.
ב. הוספת קינות בתשעה באב.
הוספת קינות בתשעה באב על חורבן הגוש לא גורסת שחורבן הגוש שווה לחורבן הבית.
לאורך כל הדורות הוסיפו יהודים קינות על אסונות שהתרחשו עליהם, בלי להסס יותר מדי שמא האסונות האלו לא מספיק גדולים ולא משתווים לחורבן הבית.
במסעי הצלב איבדו את חייהם מספר קטן יחסית של
יהודים (ע"פ מחקרים היסטוריים - מספר קטן יותר מכפי שהשתמר בתודעה היהודית). ע"פ כמות הקינות שנכתבו אז, נראה שהכותבים לא העסיקו את עצמם יותר מדי בשאלה האם מותם של כך וכך יהודים יכול להשתוות לחורבן של בית המקדש בכבודו ובעצמו, לגלות, ולאובדן שארית האוטונומיה היהודית בארץ ישראל.
הם כתבו קינות, וקוננו בתשעה באב מתוך תחושה שזהו היום המתאים ביותר לקונן בו על כל צרותיו של עם ישראל, מתוך הבנה, שהאבל בתשעה באב הוא לא רק על חורבן הבית ועל צרות המשתוות לו בגודלן, אלא על החורבן ועל כל הצרות שהתרגשו וממשיכות להתרגש על עם ישראל באשמת אותו חורבן, שנמשך ומתקיים עד שתבוא הגאולה.
או, אולי את חושבת שמותר לקונן בתשעה באב רק על מאורעות בהם נהרגו יהודים?
כי אם כבר הזכרת את האינקיויזיציה, גירוש ספרד, שנצרב בתודעה היהודית כשבר גדול, היה למעשה גירוש, לא הרג. מי שלא עזב, ולא המיר את דתו - היה צפוי לענויים ועונש מוות. אבל כטראומה גדולה זכור הגירוש עצמו, לא רק ההרוגים.
הגירוש הזה, (כמו עוד גירושים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה היהודית, ותמיד נחשבו לאסונות) כלל אבדן רכוש ומולדת, אך לא חיים.
האם גם עליו אסור להתאבל? כי איך אפשר להשוות?
אז ב"ה, היום מצבנו טוב יותר, מצבם של מגורשי הגוש לא ניתן להשוואה למצבם של מגורשי ספרד, וחורבן ביתם אינו יכול להשתוות לחורבן הבית.
אבל מדובר באסון. מדובר בצרה גדולה שנפלה על קהילות שלמות בעם ישראל שביתם, בתי כנסיותם ובתי מדרשותיהם חרבו, ואף רכושם נכון להיום, נפגע קשות (ואל תגידי "פיצויים". הרבה מהם חיים עליהם היום כי אין להם כל מקור פרנסה) ומותר (ולדעתי גם ראוי) לקונן.
אם לטעמך לא מדובר בצרה בכלל, אם את שייכת לאסכולת "הם בסך הכל עברו דירה" ----
מה אגיד לך, במקרה כזה כנראה שדעותיך הפוליטיות אוטמות את ליבך.
אבל אם את מבינה שיש כאן שבר, ויש כאן צרה גדולה, ושאנשים פה, בארץ ישראל, חיים בתחושה שקהילתם נחרבה, למה את כועסת על כך שהם מקיימים את המסורת היהודית העתיקה, אחת מרבות שגורמות ליהדות להישאר רלוונטית ולא לקפוא על שמריה, לקונן בתשעה באב?
(אה ועוד הערה אחת, אגב המגורים הטכניים של יהודים בעזה.
ובכן, טכנית, ליהודי יש הרבה יותר סיכוי להיזרק מחלון בבניין רב קומות בעזה ע"י שכניו, מאשר לגור שם, באופן טכני או אחר.)
[ליצירה]
דעה -
אמנם אני מסכימה שאלימות היסמניקים היתה יכולה להגיע לכלל הרג,
אבל -
הם לא הגיעו על מנת להרוג.
הם לא קיבלו פקודות להרוג (גם אם להרביץ כן)
ובודאי שלא הרג שיטתי, מאורגן של כל הנוכחים בעמונה.
כמו שכבר כתבתי, ודאי שהשואה יכולה לחזור על עצמה.
אבל ספק רב אם השוואות מופרכות על ימין ועל שמאל (כן, כן, במובן הפוליטי של המילים) יכולות למנוע את זה.
אם כבר - אז להפך.
[ליצירה]
לכל המגיבים היקרים, שניסו לעודד אותי...
קודם כל, תודה רבה. מכל הלב.
קצת לא נעים לי, כל המגיבים כאן התייחסו ל"מכתב" שלי, כאילו היה מכתב אמיתי, אותנטי לחלוטין, בעוד שזה לא בדיוק המצב.
המכתב שכתבתי, לא מופנה לאף אחת ספציפית, ואף לא בדיוק מבטא את תחושותי.
הנושא שהעסיק אותי כשהחלטתי לכתוב את הקטע, היה - כמה בנאלי - הרגישות לאנשים ולפרטים הקטנים-גדולים שמרכיבים את חייהם. בחרתי לכתוב על הנושא הזה של הדייטים דווקא, בגלל שזה נושא שמשלב כ"כ הרבה רגישויות ובעיות, ואין אחד שלא נפגע. (וכמובן, אני בשלב בחיים שזה הנושא המרכזי שמעסיק את כולם מסביב...)
המכתב שלי הוא אמיתי, במובן שהוא לקוח מדברים וסיפורים שקורים לי ולחברות מסביב כל הזמן. לקחתי לי קצת חופש בצורה שבה עיצבתי אותם, והפכתי אותם למה שהם.
אבל למי שקיבל את הרושם, שאני מיואשת ומדוכאת, ולא מאמינה שאי פעם "הוא" יגיע, או חלילה מלאת קינאה בחברות מסביב...אז ב"ה, זה (עוד) לא המצב (אולי, עוד כמה שנים, כשאני אהיה רווקה ממש זקנה...)
בכל מקרה, עידוד הוא תמיד במקום.
תודה.
[ליצירה]
טל -
התפיסה לפיה ארץ ישראל דוחה את כל התורה היא אולי אידיוטית, אבל עוד יותר אידיוטי לשים טיעונים טיפשיים בפיהם של אלו איתם אתה מתווכח, ואז לנצח אותם בויכוח. וגם לא הכי בוגר, אם כבר.
המאבק הוא בכלל לא על ארץ ישראל מול כל שאר התורה.
המאבק הוא על הסיכוי שלנו לשרוד כאן, בארץ הזאת, שהולך ופוחת עם כל פינוי, על "לקפוץ מהגג" כמו שרדף השיג הגדיר. המאבק הוא על צדק ועל מוסר, ועוד כל מיני דברים כאלו, לא על פיסה ספציפית זו או אחרת של ארץ ישראל.
ורק למי שמאמין בכל ליבו בסיסמה "יש לי אהבה והיא תנצח" נראה אידיוטי או לא בוגר לזרוק אותה לאחר שהיא נכשלה.
לאלו מבינינו שמראש היו סקפטים לגביה - נראה הרבה יותר אידיוטי לדבוק בה בכל עוז לאחר שהיא התרסקה.
וגם לא בוגר, בהנחה שהבגרות מהווה קנה מידה כל כך משמעותי.
אה, וגם אני מסכימה עם רדף השיג.
וגם עם התכנים של השיר.
הידד אני קונסיסטנטית!!
[ליצירה]
סוסת אור יקרה
"זה בא ממנה" ו"זה בא מהלב" זה לא העיקר.
אם אין חידוש בתוכן, כדאי שיהיה איזשהו חידוש או ייחוד בסגנון, בניסוח, בעיצוב, משהו.
ומי שביקורת מעצבנת אותו, שלא יכתוב באתר יצירה. בשביל זה יש מגירה.
ואם כבר הגעתי עד הלום --- הקשר של המשפט האחרון לשאר הקטע לא ממש ברור.
[ליצירה]
בלדה לאיש התקשורת הדתי המודרני
בעוד מספר חודשים או ימים או שנים
דיוקנו יציץ אלינו מן העיתונים
את קולו בפאנלים בטלויזיה אז נשמע
נפגוש אותו גם בכנסים על עתידה של האומה
הוא יקרא "ציוני ראלי" ו"דתי חדש"
(מה, סתם "שמאלן"? - משעמם, נדוש ומשומש)
הוא במקור "משלהם", בינתיים התפכח
החליף דעות ועמדות, בקיצור התפתח
(הוא כבר ראה שזה עובד - עם הצלחה לא מתווכח,
למה להיות צודק כשאפשר להיות פיקח?)
מעל במות, מול מצלמות אותם הוא ינתח
"הייתי שם, אני מכיר" - הקלף המנצח.
ו - "הם" קיצוניים, משיחיים, חיים בסיסמאות
(עם שורש ושיער אסוף - גם אין שם מה לראות)
אך יש גם אחרים (הוא אוביקטיבי ולכן מבהיר)
הבנות במכנסיים שיצאו סוף סוף לעיר
זרקו ת'שורש, חצאית, אידיאולוגיה ימנית
אימצו אחת מורכבת, נאורה ושמאלנית
בישוב - הוא מספר - הן נושא לרכילות
(ככה זה אצלם, הפנאטים בהתנחלות)
בדבריו אין כל חידוש, עניין או בשורה
הוא מדקלם כמו כולם, דברים שבשגרה
והניתוח הוא , בינינו, דיכוטומי ורדוד
אך על הציבור, כך מסתבר, הוא די אהוד
כי סטיגמות רדודות במסווה המהורהר-מורכב
עובדות היטב - על כלל הציבור הרחב
ומה יותר מוכר
מלזרוק אבן לבאר?
טוב, אז אני לא מוכשרת כמו אריאל, ושירים - ממש לא הצד החזק שלי אבל לא יכולתי להישאר אדישה למשפט הבא:
"הדרך אל הגאולה טמונה במדבקות
אין ערבים אין פיגועים, אין שכל אין דאגות"
האמנם רק המתנחלים שבויים במדבקות וסיסמאות, בעוד העומק, המורכבות, שלא לדבר על השכל הם נחלתם של ה"צד השני"???
(התגובה אגב, קצת לא לעניין, כי היא מופנית ל"איש תקשורת" וירטואלי. יש לכך סיבה, בכל מקרה נראה לי שהרעיון מובן בצורתו הנוכחית)