לצאת לטייל,
ללכת בשביל שצייר לנו
עפרונו של ריבונו של עולם.
להביט במעשי ידיו,
ביצירותיו ובנופיו.
ללמוד כך ציור אחר
שצייר הבורא,
לא פחות יפה,
אלא אפילו יותר,
ללמוד את הציור
של נשמתך.
[ליצירה]
יאיר, קרן אור, ודאי ואולי...
טוב שחזרתי לקרוא, קיבלתי ממכם כיוון למחשבה...
כמו שכתבתם -
אני רוצה לזכור את השואה בצורה של להגשים, לחיות, להמשיך. אבל כשאני שומעת את סיפורי הזוועות שהיו שם, סיפורים שכל כך קשה לי לשמוע, סיפורים שממלאים אותי בכל כך הרבה כאב,
כל כך קשה לי אחר כך לקום, לפעול, לשמוח ולעשות, כי זה כל כך כואב...
אז, כמה לשמוע? האם לשמוע סיפורים כל כך קשים? מה בדיוק צריך לזכור? מתי?
מה שחשבתי - שחשוב כל כך לזכור את זיפורי הזוועות הקשים, הם המרכיבים את המסר המהותי והמשמעותי של השואה, אבל צריך לעשות את זה במידה, שזה לא יהיה כואב מידי.
ויום (או יומיים) בשנה זה יהיה כואב כל כך, וזה ישפיע לשאר הימים בצורה חיובית, על מה שצריך לזכור.
יאיר שגיא, מה אתה חושב???
[ליצירה]
אמה, כל כך נכון!!!
המון פעמים אני חושבת שאנשים בארץ רק רוצים שקט, רק שלא יהיו פיגועים, רק קצת שלוה בחיים,
ושוכחים את השאיפות הענקיות שיש לעם מקסים כמו שלנו...
תודה...
[ליצירה]
קשה...
הכתיבה יפה וחזקה.
אבל מה שאני מרגישה זה שאנחנו ממשיכים לחיות את המתים בתוכנו. כמה שנחיה יותר גם הם יחיו יותר כאן, כי בהכרות שלנו איתם הם נתנו לנו מעצמם, ואנחנו מחוברים אליהם בקשר שאי אפשר לנתק...
[ליצירה]
חשבתי לשתוק, שתיקה של הקשבה, הפנמה וחשיבה על הדברים שכתבת,
אבל, חשבתי שדרך מחשב קצת קשה להקשיב לשתיקה...
כתבת יפה, ונגעת בנקודות שאני כל כך מזדהה איתן, תודה...
שנזכה לשתוק בזמנים שהשתיקה יפה להם, ושנדע להקשיב גם ללא מילים...
תגובות