לצאת לטייל,
ללכת בשביל שצייר לנו
עפרונו של ריבונו של עולם.
להביט במעשי ידיו,
ביצירותיו ובנופיו.
ללמוד כך ציור אחר
שצייר הבורא,
לא פחות יפה,
אלא אפילו יותר,
ללמוד את הציור
של נשמתך.
[ליצירה]
הייתי רוצה לבכות בתור תגובה, אבל קשה לי לכאוב יותר...
אבל את יודעת, אמה? גם בשעת דימדומים יש אור, גם כאן יש תקוה, יש לנו כוח, ויש לנו לאן ללכת...
מזכיר לי שיר מקסים שכתבת (והעתקתי ממנו משפט לפנקסי האישי) בו כתוב:
"אנשים קטנים הם בעל כורחם עמוד האש של העם"
כל כך אהבתי את המשפט הזה, עם כל הכאב יש בו מבט קדימה, מבט של שליחות.
זה היה חסר לי קצת בשיר הזה. אבל בעצם, צריך להיות רגעים של כאב כמו שכתבת, כי בלי שכואבים כמו שצריך, גם אי אפשר להגיד שהכל לטובה וכו'. לפני שנביט הלאה צריך לכאוב, צריך להרגיש חלק מהעם, כמו שאת מרגישה בצורה ממש מדהימה, (וגם כתבת מקסים בשיר). אבל גם אז אסור לשכוח שיש עוד תקוה, ועוד כמה רגעים נרגיש אותה...
[ליצירה]
אהבתי ממש את הרעיון. זו אהבה כל כך אמיתית, ועמוקה.
זה ממש מזכיר לי שפעם מישהו אמר לי, מה זה "הוה דן את כל האדם לכף זכות", היה צריך לומר כל אדם ולא כל האדם, עם ה הידיעה? אלא, בשביל לדון לכף זכות צריך לראות את כל המכלול, את כל האדם, ואז אי אפשר שלא לדון לכף זכות, אי אפשר שלא לאהוב...
[ליצירה]
כל כך נכון, וכתבת יפה...
מזכיר לי משפט ששמעתי פעם "אם תמצא אי פעם שמחה, תמצא אותה כפי שאותה זקנה מצאה את משקפיה האבודים מונחים כל העת על קצה חוטמה"
ישר כוח!
[ליצירה]
כתוב מקסים, גם הסגנון וגם הרעיון!
אבל, התבלבלתי, לא הבנתי,
רגע, מה זה נס?
ואולי בעצם אנחנו לא רוצים ניסים כאלה,
אלא בצורה קצת אחרת,
אולי אנחנו רוצים נס שעושים בכוחות עצמנו (כמובן בעזרת ה').
גרמת לי לעשות משהו חשוב, לחשוב חזק...
תגובות