לצאת לטייל,
ללכת בשביל שצייר לנו
עפרונו של ריבונו של עולם.
להביט במעשי ידיו,
ביצירותיו ובנופיו.
ללמוד כך ציור אחר
שצייר הבורא,
לא פחות יפה,
אלא אפילו יותר,
ללמוד את הציור
של נשמתך.
[ליצירה]
מקסים ממש...
אני חושבת שגם כל אחד מאיתנו, גם אם ברוך ה' אנחנו אישית לא נפגענו, הוא איש קטן שנושא את עמוד האש.
יפה ביטאת את ההערכה שלנו אל אנשים גדולים אלו...
[ליצירה]
כתוב מקסים... כל כך טוב לשים לב לכל הדברים האלה שחשובים כל כך...
אני חושבת שזו בקשה שכל אדם יכול לבקש מעצמו, שיפקח הוא את עיני עצמו, וישמח ויראה...
[ליצירה]
אהבתי...
במיוחד את הביטוי "בעת חירוף נפשם הכתיבו לנו לחיות"
אני כל כך מרגישה את זה, וחושבת על זה הרבה.
אחרי שחברה שלי נרצחה, חברה שלי סיפרה לי שמפקד אחד אמר שהוא לא מסכים עם השיר "רקמה אנושית", (מכירה?) כי שם כתוב "ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו משהו נשאר איתו" והוא אמר, החלק שלו שנמצא בנו לא מת, הוא ממשיך לחיות ואנחנו צריכים להמשיך ולחיות אותו, להמשיך ולגלות אותו...
תודה...
[ליצירה]
יאיר, קרן אור, ודאי ואולי...
טוב שחזרתי לקרוא, קיבלתי ממכם כיוון למחשבה...
כמו שכתבתם -
אני רוצה לזכור את השואה בצורה של להגשים, לחיות, להמשיך. אבל כשאני שומעת את סיפורי הזוועות שהיו שם, סיפורים שכל כך קשה לי לשמוע, סיפורים שממלאים אותי בכל כך הרבה כאב,
כל כך קשה לי אחר כך לקום, לפעול, לשמוח ולעשות, כי זה כל כך כואב...
אז, כמה לשמוע? האם לשמוע סיפורים כל כך קשים? מה בדיוק צריך לזכור? מתי?
מה שחשבתי - שחשוב כל כך לזכור את זיפורי הזוועות הקשים, הם המרכיבים את המסר המהותי והמשמעותי של השואה, אבל צריך לעשות את זה במידה, שזה לא יהיה כואב מידי.
ויום (או יומיים) בשנה זה יהיה כואב כל כך, וזה ישפיע לשאר הימים בצורה חיובית, על מה שצריך לזכור.
יאיר שגיא, מה אתה חושב???
תגובות