צברית, שם נעורים אברהמוף, בוגרת הגמנסיה הרצליה. מאז פלא האינטרנט וזמינותו לכול כותבת שירים.
http://www.literatura.co.il/website/index.asp?show=authors&id=1715
[ליצירה]
אכן. אם כי מסתובבות שם אתן המילים ... הכוכבים... הלילה... שיר הגבר אל הגברת ... והמילה להתמוסס או להינמס...(להפשיר)...
il mio bacio sciogliera
(פעם למדנו איטלקית... איני ממש יודעת היטב אך יש מחשב ומתרגם בבילון וכולי ...)
מכל מקום יפה היצירה.
[ליצירה]
אגדת פרספונה, האדס, דמטר והרימון
Persephone
by Micha F. Lindemans
Persephone is the goddess of the underworld in Greek mythology. She is the daughter of Zeus and Demeter, goddess of the harvest. Persephone was such a beautiful young woman that everyone loved her, even Hades wanted her for himself. One day, when she was collecting flowers on the plain of Enna, the earth suddenly opened and Hades rose up from the gap and abducted her. None but Zeus, and the all-seeing sun, Helios, had noticed it.
Broken-hearted, Demeter wandered the earth, looking for her daughter until Helios revealed what had happened. Demeter was so angry that she withdrew herself in loneliness, and the earth ceased to be fertile. Knowing this could not continue much longer, Zeus sent Hermes down to Hades to make him release Persephone. Hades grudgingly agreed, but before she went back he gave Persephone a pomegranate (or the seeds of a pomegranate, according to some sources). When she later ate of it, it bound her to underworld forever and she had to stay there one-third of the year. The other months she stayed with her mother. When Persephone was in Hades, Demeter refused to let anything grow and winter began. This myth is a symbol of the budding and dying of nature. In the Eleusinian mysteries, this happening was celebrated in honor of Demeter and Persephone, who was known in this cult as Kore.
The Romans called her Proserpine.
Her names means something like "she who destroys the light."
http://www.pantheon.org/articles/p/persephone.html
[ליצירה]
מים זוכרים הוא עקרון הרפואה ההומיאופתית אשר לפיו מרטיטים מים עם חומר, מוציאים משם מאית ומוזגים בבקבוק חדש, מרטיטים, וכן הלאה, עד שמגיעים למצב שבו אין במים כלום, כאילו פרודה אחת תיאורטית או שום דבר ממנה נמצאת בכל מימי האוקיינוסים, ועדיין המים מרפאים כי המים זוכרים. זהו עקרון ההומיאופתיה. ולי נראה שאם כך הדבר כל מים שבעולם זוכרים את הכל ואולי מסוגלים גם לרפא את הכל שהרי הם הורטטו באופן טבעי, על ידי גלי הים, מטס הארץ והסתובבותה במהירות עצומה סביב עצמה וסביב השמש בחלל. ויש בכך גם סתירה לעקרון ההומיאופתיה.
וזה העיקרון של המים הזוכרים.
[ליצירה]
זה מדהים גם את עצמי. האמת - כשתרגמתי הרהרתי ביני לבין עצמי שהיצירה של ברנס היא די שמאלצית. אך הייתי שותקת, אלא שגם באתר הבמה, הפרוץ לכל עבר ורוח, מסתבר, שמישהו קרא ודעתו כדעתכם כדעתי. אך זו לא חוכמה אם היצירה היא לא משהו. אולם זאת יצירה ידועה ונכללת או נכללה בשירי בחינות הבגרות.
[ליצירה]
מה זה משנה ? מספיק שעשן הכפיסים יישק למים. מספיק שקמצוץ אפר אחד יגיע למים. מספיק שהגשם יפול על האדמה וירווה וישקיע ויסחוף את השאריות למים. הכל מגיע לבסוף למים. אנחנו כוכב מים. גופנו למעלה מ-90% מים. וובאשר לכפיסים ולאש, הם חלק מהיצירה, כמו העץ, המלאך, המים, הגרזן, הזיכרון, לא מדובר כאן בפרוזה או בפירושים כפשוטם.
[ליצירה]
כן. לפעמים חמניה אחת גוברת על כל שירי המחשבות והטרוניות האנושיות ומסלולי ופתילי המוח שהשירה המודרנית כל כך רהוטה בהם.
ואני - חושבת "חמניה" - ומיד יש לי אור בעיניים והתעלות בלב.זאת צריכה להיות עבודתו של שיר וזה מה שעושה לי החמניה. מי שלא ראה חמניה לא ראה דבר נפלא מימיו.
תגובות