[ליצירה]
חזק
מצטרפת לתגובתו של תומר.
שיר שמביע בעוצמה כל כך רבה את הכאב והמרירות של המרחק, של החלומות המנופצים.
אין דבר יותר כואב מלהיות קרוב ולהרגיש רחוק.
[ליצירה]
חמוד. גם כתוב נחמד. ו-זה בסדר. יש הרבה מסלולים. כשיהיה לך משהו ששווה לך בשבילו לקום - זה יקרה בלי צורך להכריח את עצמך. ככה נראה לי. צריך אומץ לשאול את עצמך מה אתה רוצה לעשות ולא ללכת במסלול שאחרים בחרו בשבילך. ואצל חלק -מ זה לא מצריך אומץ אלא זה פשוט האנשים שהם: *לא מסוגלים* לעשות דברים שאין להם הנעה עצמית לעשות אותם. אז אתה כנראה מהסוג הזה.
[ליצירה]
אני לא יודעת אם הבנתי או לא, אבל האוירה שיצרת בהחלט נוגה ונוגעת.
אבל יש כאן דברים קצת לא מובנים, שכנראה לקוחים מעולם אסוציאציות מאוד פרטי שלך (חיפוש הזהב למשל?)
ולנשמת: ברור לחלוטין שהמספר הוא מלאך המוות - הוא אפילו מצוייר בהתאם לדגם הנוצרי: עם קלשון וזה.
[ליצירה]
יש לי הרגשה שניסית בשיר הזה להביע את מה שהוא מעבר למילים - או לפני המילים.
אם לא השורה "צעקה ברקות" הייתי אולי יכולה לזהות את ההד בעצמי שעונה לתחושות שציירת. הצעקה הזאת מפריעה לי.
בכל אופן, אהבתי את ה"לרחם חומרים כהים\ שלא ניתן לנחמם" - כמו איזשהו כאב מאוד ראשוני.
ואהבתי את כל צורת ההבעה. יפה לך.
[ליצירה]
יוסף שמח - אין צורך בעשיה. זה מה שהשיר מבטא בעצם - את השלמות של ה"להיות". שלימות שהיא חלק מהזרימה האינסופית שמחברת את כולנו, חלק מאלוקים
(נ.ב. אני ראיתי ישר את המילים "אל הים" כ"אלוקים", ובהחלה לא הבנתי איפה החולם החסר באמצע...)
מזל טוב לכם! המון אושר! בניין עדי עד!
תגובות