חבוש בין ספסלי
בית האסורין, ואין אדם
היה הקול
מִדבר ברוח
כמה חביבין עינוגין
שלאהבה
תני לי ידך, ילדתי
ונאמר
שהקמת איתי.
מנחם דוד
-
יליד תשל"ד כותב כשיוצא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מצוין. זה נקרא לי יפה כשחשבתי על אדם בוגר שכותב את זה על עצמו. מין פכחון בוהק שמתבטא דרך שימוש בילדותיות של ה'כותב' וכן להפוך את זה כמשל (והפעם קראתי את זה כאמירה של ילד שאומר את זה בתמימות) למצבים אחרים חסרי מודעות שאנחנו חושבים שאנחנו כבר יותר חכמים מאתמול ונעשה הכל נכון, ואנו לא מבינים ששוב טעינו. [ליצירה]
- [ליצירה] * [ליצירה]
- [ליצירה] לפעמים משפטי הסיום שלך משאירים אותי פעור פה. לגמרי. [ליצירה]
- [ליצירה] בשל חוסר שימת לב, התמונה אכן הוצגה הפוך. כעת הכל טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה ומרגיע... [ליצירה]
- [ליצירה] יפה כיף לגלגל את מילות השיר על הלשון [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאוד צדת יפה את הרגע הזה [ליצירה]
- [ליצירה] לא יודע אם זה מכוון אבל הדחיסות של צורת הטקסט מוסיפה כל כך לדחיסות של החומר המצוי בו. כתוב טוב ומשכנע, דחוס, מייגע את הנפש, (הו זה טוב) נסחפתי. [ליצירה]
- [ליצירה] זושא, זה ממש טוב. המספר מדבר כאחד החבר'ה עד שכמעט והוא משכנע במעשים שלו. חזק מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] העדפתי גירסא קצת שונה. אבל הנה הגירסא המקורית שעליה הגיבו כל אלה שמעליי. (תודה על התגובות...) אדלג את המרחק עד אליך אליך לשלוח יד אתה הקורא, יושב בבית, במסעדה פניך למסך, בצד שולחן כתיבה אחמיר מבטי אומר בקול המון טון ובאצבע מתלווה לך לך לְסֶפֶר מארץ מולדתך שב, תלמד תורה * זו שירה [ליצירה]
תגובות