בס"ד
נביא
בלי כנפיים
מדדה
על קביים
במר-טון
של אלפיים
לנפול לבסוף
אפיים
שדוד
בשערי
ירושליים
משה אהרון
-
כי זה כל האדם.
"...וזאת תורת האדם ה' אלוהים
[שמואל ב' ז' - 19]
לקט יצירות
- .... ואם אין
- מדרשיר- "ישמעאל"
- מכירת חמץ - פיקציה שגויה ?
- בבית המלאכה של המילים
- צלם אלוהים = יותר ממלאך
קשור אלי
- [ליצירה] לדוד תודה על תגובתך לגבי הערתך שבסיפא הנושא רחב יריעה ובכל זאת אך בראשי פרקים: לטעמי אברהם בסך הכל נכשל בניסיון העקדה . הביטוי "ירא אלוקים" שהוכתר בו לבסוף מצביע לדעתי דווקא על פחיתות על ענין זה אולי אכתוב בהמשך עוד רשימה באתר ואנסה לתמוך מסקנה זו מהכתוב. אם אברהם אכן היה עומד בניסיון לא מלאך היה מדבר איתו אלא ה' בכבודו ובעצמו וכך כל ההסטוריה שלנו היתה נראית אחרת היתה מתכווצת פלאים כך שמזמן כבר היינו שרויים בימות המשיח [ליצירה]
- [ליצירה] לזיוה גל, הערתך הנוספת מובילה אותי להרחיב מעט באותו ה"שקט הנפש" והאיפוק של אותה האישה הגדולה בתנ"ך. אני אישית ומדגיש אישית, לא מכיר אישה, כשבנה יחידה מוטל מת לפניה, אין היא בוכה או צורחת וכשבעלה שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר. היא משיבה לו הכל "שלום" [ידעה נפש בעלה הזקן וכי אם תאמר לו כי בנם מת יקרוס ויתמוטט גם הוא]. היא חובשת את האתון לבד. ובניגוד לאברהם רוכבת למשימת חייה להחיות דווקא את בנה המת ויהי מה. והכל באיפוק של אדיריםבלי כל רעש והיסטריה האופיינים במקרה מעין זה לכל אדם כשגחזי נערו של איש האלוהים שואל אותה אם "שלום לילד" היא שוב משיבה "שלום" ממוקדת יעד ומטרה להגיע לאיש האלוהים עצמו. וכשהיא מגיעה עדיו היא מחזיקה בשתי רגליו. ביטוי עז ביותר להבהיר כי מכאן ואילך אתה איש האלוהים לא הולך לאף מקום ולשום משימה עד אם.... ושוב היא אינה צועקת מדברת ממוקד, נחוש, חודר ואף עוקצני: "ותאמר השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי" וכשאיש האלוהים מנסה ל"פתור הבעיה" באמצעות נערו גיחזי. היא יודעת לפתוח את הפה ושוב נחוש ועוצמתי : "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך" עד כי נאמר כי איש האלוהים: "הלך אחריה" הליכה זו מסמלת יותר מכל : שאיש האלוהים הגדול התבטל כליל, להשתרך אחריה של אישה גדולה בתנ"ך [ליצירה]
- [ליצירה] סליחה על שגיאות הכתיב הרבות. בגלל.... אם אפשר שוב. ואם כבר תוספת קלה : נחמד ויפה ואם אפשר להוסיף : "שא את ראש", כפשוטו. בא להטיל אחריות מיניסטריאלית ושילוחית על ראשי ישראל . במקרה זה על משה ואהרון כאחד. והואיל לגבי קהת הוטלה עליהם משימה הכי רגישה בקרבתם היתרה לכלי הקודש ולפיכך גם הכתוב מתרה בהם שוב ושוב להזהר שמא חלילה ימותו ועד כדי השמדה חלילה כדי "כריתת שבט". לכן פתח בהם הכתוב. ולא רק זאת, אלא תוך דגש וכבר בפתיח, כי האחריות השילוחית, הנה הן של משה והן של אהרון כאחד.[ בשונה מבני גרשון]. לגבי בני גרשון האחריות השילוחית הנה מופחתת יותר. לפיכך "נשיאת ראש" שלהם במובן האמור, הנה משנית לזו של בני קהת, בחזקת : "גם הם". ואכן סולם האחריות כאמור, משתקף גם סמלית בשמותיהם: "קהת" - לשון מחיה וכריתה "גרשון" - מתון יותר, לשון "גירוש" בלבד "מררי" - מתון עוד יותר, לשון סחי וסבל ומרורים. חג שמח ושבת שלום [ליצירה]
- [ליצירה] יסוריו של אדם מאמין , שמבקש יום אחד להגיע לנקודת השקה - ואין [ליצירה]
- [ליצירה] שרף יקר. התוודות קטנה. בעיני עצמי לא חכם אני . מימיי לא חישבתי בקהלם ואף הם בחכמתם גרשוני מהסתפח אליהם. כך שאמת בפיך , נסער אני וחמתי עדיין לא שכחה. ובהחלט אמונים עלי גם דברי חז"ל שכל הכועס מיני גיהנום שולטים בו, ומלחמתו לשוב ולשלוט בהם וגם בזה אין כשרוני ניכר. כך או כך, ממרום גילי ומעומק נשמתי אני יודע, שהנם טועים. שאתם מאבדים פורופורציות.שמבלי משים אתם פוגעים בקודשי קודשים.. אתם מכרסמים בנכסים איסטרטגיים בעבור "ניחום" טקטי עלוב אין מהפכה, וודאי לא בסדר גודל שכזה, כמו של הציונות[לחדש עם, לחדש שפה ולחדש ארץ], שאין בה צללים , פכים כואבים ומעיבים. אך מכאן ועד לחבר תשליל כזה נבוב ומחפיר, כותרת מצמיתה של: חלול השואה, חילול מושג הקודש של ה"שמחה" שרק בה ניתן לעבוד את ה'. והכל בשביל להכות בהם שוב, בציונים הכופרים. אין מרחק ואין בכלל דרך... תחשוב על זה. הנוראות של דור המדבר בדרך לגאולה, היו גרועים לאין שיעור מכל חידלוניהם של אבות הציונות .[ ההם עבדו עגל זהב והאחרונים עבדו את אדמת ארץ ישראל חוננו את עפרה לקיים "וכיפר אדמתו עמו" ובעבור כלל ישראל]. ובכל זאת חז"ל רוממו אותם את דור המדבר לכלל : "דור דעה". ואתם לא הותרתם דבר שלא הטחתם בשליחיה של ההשגחה לקיים את ה"אתחלתא" ולבסוף קראתי היום את הראיון עם הסופר יורם קניוק [בידיעות] אשר התבטא ואני מצטט מהעיתון : "איך יכולה מדינת היהודים לחיות עם אלוקים שרצח שליש מעמה". עתה שרף יקר, אולי תרד מעט לשורש אומללותי, שאני צריך לחיות בתווך, בין שני אמירות קוטביות ואומללות אלה של קניוק מכאן ושל המסונגר שלך מכאן. ולוואי ותשמחו עם כלל ישראל בשמחת החג ובאמירת ההלל עם ברכה ותכוונו גם למפעלה ופועלה של הציונות . ואם פגעתי בך וכנראה שכן, אבקש מחילתך [ליצירה]
- [ליצירה] לגוד , תודה על הבהרתך [ליצירה]
- [ליצירה] לליאורה . כללת בתגובתך ענינים שונים ונכבדים. אינני בטוח שיש בידי להשיב תשובות מספקות. יחד עם זאת, לפחות לענין העיקרי, חשוב לי להשמיע את דעתי. אותם חרדים שבהם את נפגשת ברחוה והם מסבים פניהם . הם עושים זאת לא בגלל שהם בורחים מהתמודדות של אמת ביצר. גם ! אבל לא בעיקר. הענין הוא מורכב יותר. התורה מלמדת אותנו שבענינים שכאלה. יש לעיניים השפעה אוטומטית על המוח ["אשר אתם זונים אחריהם"] ולכן גם מצינו את הדיבר : "לא תחמוד" במילים אחרות עצם זה שגבר מביט באישה ובפרט באשה שמתהלכת ברחוב בלבוש פרובוקטיבי אם הוא רוצה או לא רוצה ואפילו הוא גם "גבור" המתגבר בד"כ על יצרו משהוא במוח שלו מתרחש בנושא של "חמידה". בכלל חז"ל אף הקדימו להזהירנו: "שאין אפוטרופוס לעריות" ולכן הגדרות לגיבהם חייבות לכלול טווחי בטחון רבים לפיכך אותם החרדים נמנעים מלהקלע לאותו תהליך כמעט אוטומטי שעלול להוביל לפחות להפרת הדיבר: לא תחמוד. מזוית ראיה שכזו, זכותם של כל אותם שומרי המצוות לשמור את עיניהם. אגב אין איש בעולם שיכול לומר אני מסתכל תמיד ואני אף פעם לא חומד. הנכון הוא שאם "שמירת העיניים" כאמור, מלווה בפגיעה של הזולת בכל מיני אופנים שחלקם תיארת את, הרי ששכרם יצא בהיפסדם [ליצירה]
- [ליצירה] לניצן ופרח זו האמת במערומיה, ללא כחל וללא סרק. זה - לא יצירה ולא סיפור . גם הכותרת "רשימת מכלת של חיים" , מנסה לרמז על ראשי פרקים בלבד. ללא כל מגמת "סוף" ספרותי. ושוב ,זה סיפור אמיתי. והוא נרשם בהקלדה ספוטנית, בהתהוות ממש, ללא כל כוונת "יוצר" ויומרות של יצירה. לבד אולי מרצון לפרוק ולחלוק ואולי לעורר מהרהוריפ פילוסופיים, שלעיתים בין שני נקודות שהן לעיתים אחת [ אלוקים מכאן ואבא מכאן] האדם נקלע לעיתים לריק נורא ובלתי מובן [ליצירה]
- [ליצירה] אהובה תודה. מי יתן וכולנו נזכה להגיע לאמיתה של תורה ושוב תודה על התגובה והעידוד שבצידה שהוא דבר שאנו נצרכים לו בכל עת [ליצירה]
- [ליצירה] לשרף בס"ד אין כל סתירה. רק לנו ילודי אישה הראיה הנה חד ממדית וערכית. בראיית האין סוף הכל בערבוביא, וב"בליל" הבלתי נראה לנו, בסופו של דבר, הרע היחסי מתבטל בפני הטוב המוחלט יותר הקב"ה אמר על משה ואהרון : "על אשר מעלתם בי". ובכל זאת הראשון: עבד נאמן שלא היה כמוהו ואף לא יהא: תמונת ה' יביט והקב"ה דבר בו פה אל פה. והשני כמאמרך "בחיר ה'" ושר השלום,שאין מטבע של שלום מתקיים בעולם בלוא סגולתו וחתימת ידו ובכל זאת, ביקשה התורה בכוונת מכוון, לחדד גם את טעויותיהם של שני גדולים אלה, והכל על מנת שנלמד ונפיק הן מהטעויות והן מהעונש את שראוי לנו להפיק לדורות. על דרך הכלל, שאין ילוד אישה שאינו טועה [רק גדולי תורה של היום אף פעם לא טועים] לענין הפרט במקרה זה [אהרון], ביקשה לכאורה התורה לרמז לנו, כי כהן ונביא אשר פועלים תחת כניעה לעם לא רק מועלים בתפקידם, אלא שסופם שהם הם אשר מוליכים את העם לעבוד עבודה זרה [ליצירה]
