תמול שלשום הבטתי במראה,
לא זיהיתי את עצמי.
אני כל כך שונה ממה שרציתי להיות,
כל כך לא מי שאני באמת.
כולי מסכה אחת גדולה,
איש אינו מכירני.
ומה אעשה?
איך אהיה אמיתי?
מתי אפסיק כבר עם כל ההצגות?
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כמה נכון כמה אמיתי . כמה עצוב..שיהיה בהצלחה [ליצירה]
- [ליצירה] כואב הכאב עולה מבין שורות השיר וגורם לצורך עז להזדהות. [ליצירה]
- [ליצירה] אני ממש מזדהה. ממש ממש. עם שני הצדדים של השיר- "אני כל כך שונה ממה שרציתי להיות," ו- "כולי מסכה אחת גדולה, איש אינו מכירני." [ליצירה]
- [ליצירה] כואבבבב גורם לי לצורך עז להזדהות. [ליצירה]
- [ליצירה] כואב... [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, הרב יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל בעל הערוך השולחן, חיבר ביאור למקומות מוקשים בירושלמי בשם מיכל המים. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה עידו היקר, "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" וגו' - פרעה חולם - וגם המציאות שלנו נדמית כחלום, כי היא בלתי נתפסת. (וע' בירושלמי תענית פ"ג ה"ט במעשה דחוני המעגל - סבו של חוני המעגל הידוע) ורובד נוסף - שר המשקים שוכח את יוסף, ויש כביכול ייאוש, אבל באמת ד' מסובב את הכל לטובה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, היצירה מוסבת על המידה הראשונה מי"ג מידות הנזכרות במיכה "מי א-ל כמוך", וכפי ביארו הרמ"ק עליה בתומר דבורה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה איזו הוה אמינא יש לשדך בין אלישע לחנה?! הוא מרכזניק לא מצוי, ואילו היא מתלבטת בשאלות של אמונה. אין לי שום כוונה לשדך ביניהם. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה "והצפיה כוללת שימת עין תדירית, גם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה, ולפעמים גם באין לפניו דבר מחודש, ולא יעזוב עמדתו" (מרן הרב זצ"ל בעין איה שבת ח"א עמ' 152, הובא ג"כ בעולת ראיה ח"א עמ' רעט'). [ליצירה]
- [ליצירה] מענה לתגובות ב"ה כמענה לתגובות הנלבבות: מיכל - מנהג אשכנז הקדום היה שמסדר הקידושין מקריא לפני החתן את מילות "הרי את" וכו' (שלא לבייש מי שאינו יודע לקרוא), במילה "לי" חששו שמסדר הקידושין יקריא אותה כמות שהיא ומישהו עלול לחשוב שהוא זה שמקדש את הכלה, ולכן תיקנו שבמקום לומר "לי", ושהחתן יחזור אחריו, הוא אומר לחתן "זאגט 'לי' " - כלומר "אמור את המילה 'לי' ", והחתן כמענה אומר: "לי". לוגן - כדרכו של סיפור, הוא מתגולל הלאה. כך זה בחיים האמיתיים, השיחות היום יומיות לגבי הצעות שידוכים וכדומה, לא אורכות יותר מדקות ספורות, וכך השתדלתי לעשות בסיפור. אם תקרא סיפורים נוספים בסדרה - תראה שבכל אחד אנ משתדל להתאים את העלילה למציאות. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מעין היקר, אינני מכיר את סתם, ולא ידעתי שהוא פסגאי, לו יצויר שהייתי יודע זאת הייתי פוטר עצמי מלהשיב לו. אם הוא היה חפץ בדיון עניני בטענות שהועלו בסדרה, הוא היה יכול לעשות זאת, תחת-זה הוא החליט להטפל לביטוי המשמש תדירות בישיבה (אני לדוג' השתמשתי בו השבוע פעמיים). ומכיוון שכך, אמרתי את האמת - שבשעה שנאי מתאר דמות של מרכזניק, מטבע הדברים אשים בפיו את צורת הביטוי שבה הוא מורגל. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה "וזו אני" היקרה, גם בצד שלה, אביאל הוא זה ששם לב לדבר, לא אודליה, ועל-כן המשפט נכון. בפרקים שבהם הצד שלו שונה לחלוטין מהצד שלה, אני כותב קודם את הצד שלו, בפרקים שבהם יש דמיון רב - אני כותב קודם את כל מהלך השיחה, ואח"כ מפצל לפי הצדדים השונים. ואני מקווה שתהני מהמרתון... [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אביגיל זו אכן אחותו הקטנה, שמוזכרת בפרקים הקודמים בצד שלו. [ליצירה]
תגובות