מייחלת לרגע בו לא אצטרך עוד
לצבוט אותך
עד כאב
רק כדי לומר לך כמה
אני אוהבת
וזקוקה
כנפי שחר
-
"אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם-שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קל"ט)
ילידת 83
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] עצוב וכואב. ועם זאת מעורר תהיות על דמותה של האם. למה בחלום היא תראה פסיבית? ומה זה אומר על האדם שהיתה? (אני לא יודעת אם זה חוסר רגישות, אם כן אז סליחה) [ליצירה]
- [ליצירה] אני חולקת עליך. לעבור את שלב הייסורים דרך התרסה זה לבעט בייסורים - ולכן להיתקע בהם ולא להתעלות מהם. לא שאני כן יודעת בחיי הפרטיים לקבל ייסורים בהכנעה ובאהבה, אבל אני יודעת שו השאיפה [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] מה אין? [ליצירה]
- [ליצירה] טרחני קצת. הרבה מדי "כמו"ים. [ליצירה]
- [ליצירה] המשך תגובה: הסיפור בעצם מבטא פחד מלגדול, כי כשחיים באמת, גם "מתים" (עם או בלי המרכאות) באמת, וגם כואבים באמת... [ליצירה]
- [ליצירה] הממ, כן. הכחול המרתך הוא לא ממש של בדידות ותעופה, לא בשיר שלי על כל פנים. אולי בשיר ש*אתה* כתבת לך כשקראת את זה. צריך להכיר אותה כדי להבין, איך קור חיצוני יכול לעטוף חום פנימי. אש כחולה היא באמת הרבה יותר חמה מאש אדומה. רק פחות מפנקת... [ליצירה]
- [ליצירה] לא הבנתי בכלל מה זה אמור להביע - אם יש כאן אירוניה היא מאוד נסתרת... זה טריק שמיועד למשוך תשומת לב? אולי גם אני אעשה ככה, זה הרבה יותר קל מלכתוב שירים! [ליצירה]
- [ליצירה] שמתי לב שככל שהסדרה מתקדמת החפץ ה"נאחז" קטן יותר (בתמונה הראשונה זה נראה כמו כד, בתמונה השניה גולות קטנות, חלקים, שברים. בתמונה הזאת יש רק גולה אחת. מעניין אם ב"אחיזה 4" תהיה יד פתוחה [ליצירה]
- [ליצירה] הדס, ביצירותייך את שבה ומקוננת על עולם שאבד. בעצם, כל יצירותייך הם קינה אחת גדולה. כאילו את חשה על בשרך את אובדן התום, הטבעיות, החיוניות, הפשטות - כאילו היה עולם כלשהו שבו הכל היה אמיתי יותר, שורשי יותר, ואנחנו עכשיו כמו חסלט - גדלים על מצע מנותק. וזה מאוד מסקרן אותי הדס - מניין לנערה בת 17 שנולדה, בעצם, לתוך "עולם הבטון והפלדה", תחושת אובדן חריפה שכזאת? על מה את בעצם מתאבלת כל כך? או שאולי אין זה אבל אלא כמיהה, לאיזו אותנטיות שמעולם לא חווית, ולכן את מציירת אותה לעצמך ככזו שהתקיימה בעולמות אגדיים ואיננה עוד? [ליצירה]
תגובות