מייחלת לרגע בו לא אצטרך עוד
לצבוט אותך
עד כאב
רק כדי לומר לך כמה
אני אוהבת
וזקוקה
כנפי שחר
-
"אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם-שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קל"ט)
ילידת 83
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] זה לא נראה לי כמו חילזון. (אולי "כלבלב- טורקיזי- חסר-גפיים-קדמיות-עומד-על-רגליו-האחוריות-ומכשכש בזנבו-הקטן" יהיה יותר מתאים) בכל אופן, מה החילזון תורם לנקודות מבט? [ליצירה]
- [ליצירה] אני חולקת עליך. לעבור את שלב הייסורים דרך התרסה זה לבעט בייסורים - ולכן להיתקע בהם ולא להתעלות מהם. לא שאני כן יודעת בחיי הפרטיים לקבל ייסורים בהכנעה ובאהבה, אבל אני יודעת שו השאיפה [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי את התקווה ואת האוצץ שב"הושט לי יד" הזה. אני תפילה שאכן יהיה מי שיושיט לך יד, ויעזור לך לגלות מחדש שבכל זאת יש בך קדושה ויש בך תמימות! [ליצירה]
- [ליצירה] :( האכזבה והניפוץ... טוב שאת יודעת לראות את ה"שותף השלישי" הנאמן גם מתוך כאב האכזבה. לא כולם יודעים. בשורות טובות, ישועות ונחמות. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה! אני אוהבת את התחכום של ציורים שמציירים ומוחקים את עצמם! כמו ציור ששכחתי את שם יוצרו, שבו הדמויות נשאו דליי דבק ומכחולים והדביקו על לוח פלקטים בהם הם עצמם היו מצויירים. [ליצירה]
- [ליצירה] צחוקים! אני מחזיקה עפרון בדרך מאוד דומה! וכולם כל הזמן מעירים לי על זה! לא קלטתי את זה בכיתה א', מסתבר... לגבי הציור - היה יותר יפה עם היה מלא יותר. הצללה וזה. וגם - המפרק שמעל האצבע שנקראת "אצבע" בולט מדי, לדעתי. [ליצירה]
- [ליצירה] טל - סיפור יפיפה פיוטי וכובש! (לפעמים התיאורים קצת מתארכים ומסרבלים מדי לטעמי, אבל הסה"כ מקסים) אהבתי מאוד את הצורה הכל כך מדוייקת שבה את מתארת תהליכים בנפש - ברגישות ובתובנה. אניהה לעצמי אם זה חייב להיות כך - האובדן של המגע עם הנקודה הפנימית, עם המעיין הפנימי, עם ה"כנפיים". האם יצירה לדעתך חייבת לבוא מתוך תהום, האם זו תמיד חייבת להיות זעקה נואשת? זה נכון שכאב נותן כוחות של "בעירה" פנימית. אך האם אושר חייב להוביל לדעיכה? - ואולי הוא יכול לתת כנפיים מסוג אחר? אולי יש יופי אחר, אנרגיות שנובעות ממקום אחר, שמגיעים אליו דווקא כשהנפש פנויה מהתנפצויות מרסקות? הכמיהה הרי לעולם תהיה שם - עד אנסוף. עד הגאולה האמיתית והשלימה. כי הגעגוע שלנו שאוב מעולם פנימי יותר, מן הנשמה הטהורה שלנו שנחצבה מכסא הכבוד, שהיתה אחת עם האור האלוקי עצמו - וזה כזה אור שהעולם הלא-גאול לעולם לא יוכל להכיל. ואני מאמינה שהגעגוע לשם טבוע בנו, איפהשהוא בלא-מודע. ואם מתחברים לשם - אני מאמינה שגם הכמיהה והאש הפנימית יבואו ממקום יותר עמוק, יותר מזוכך, יותר אמיתי. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי חמוד לאללה! [ליצירה]
- [ליצירה] הציור עצמו טוב מאוד, לדעתי. אבל זה הרעיון שמטריד אותי... האם כך את רואה את העולם? [ליצירה]
- [ליצירה] מעריכים דברים רק כשמאבדים אותם, או כשנהיים מודעיםן לאפשרות לאבד אותם. זה נכון, וזה חבל. [ליצירה]
תגובות