[ליצירה]
הרבה זמן לא נהניתי ככה
מסיפור.
נורא אהבתי את השילוב בין העולם הנפשי הפנימי שלו לחוקי הפיסיקה. סיפור מהורהר אבל קליל, וממש הצלחתי להרגיש את המציאות של הקרוון והגבעה ממרומי ביתי בקומה השלישית מול הפנטיום. אהבתי מאד את הניסוח הקולח והטבעי, ממש כמו מונולוג ספונטני כזה. והכי- שהצלחת לעשות את זה בלי גרם פיוטיות מיותרת.
באמת תודה!
[ליצירה]
זה בדיוק מקשר לי למשהו שלמדתי: המים הם הצורה הגשמית של הכח החברתי. (כלומר המים בעולם הם הכח החברתי בנפש). ראיה לכך:מים בעברית תמיד יהיו בלשון רבים. לעומת זאת אניה היא לשון אני, יחיד. אניה צריכה להשתלב במים, אבל לא לטבוע (לשון השטבע, טבע אחיד) בתוכם. וזה ממש ממחיש את הענין הזה, שהיא נאבקת 'אני! ' ופתאום נטמעת בתוך הכלל...
אהבתי.
[ליצירה]
באמת כואב
נשמע כאילו נאמר מפי זקן לאחר הפרישה.
אהבתי מאד
" אתה מבין אדוני, היתה לנו אהבה
שלא היתה תלויה בדבר
אבל כשנלחמים לעמוד על הרגליים
הגוף לא יכול, להחזיק את האהבה בלי לקרוס"
[ליצירה]
התחברתי מאד.
לא כל כך לחלק הראשון, בעיקר לחלק השני מ"עכשיו אני כבר גדולה". וממש אהבתי את "מעניין הקטע הזה, שככל שגדלים היכולת להביע רגש קטנה.זה כאילו ששטח הפנים של הלב הולך וקטן והרגש לא יכול לפעפע מקרבנו, רק בשקט , רק בחושך לובש צורה של פרח, של מילים או של דמעה"..
הרהרתי בזה הרבה ונתת לזה את המלים הנכונות. תודה.
[ליצירה]
ממש תודה על ההארה.
המשפט הזה לקוח בהשראת הרב אבינר. כשהינו בבית הכנסת בנווה דקלים הוא סיפר שבדרכו לגוש הוא שם בגד ים בתיקו, כדי שאחרי שתתבטל הגזירה הוא יוכל ללכת לים, אולם כעת הוא רק טובע בים של דמעות ובכי.
לענין הליטוש-
א. ככלל, הסיפור כתוב בצורה נורא גולמית, בשפה קצת ילדותית ומבולבלת. כתבתי אוו בערך חודש לאחר הגירוש ואופן הכתיבה ממש מגדיר את התחושה- שכולנו פתאום ילדים אבודים ומבולבלים. התלבטתי אם לשכתב את הסיפור שיראה פחות חובבני, אבל חשוב היה לי להעביר את התחושה הזו דרך השפה. מקוה שהצלחתי.
ב.ומה עוד שאנשי הגוש הם בשבילי סמל לאנשים-ילדים שכאלה, עם אמונה גדולה ושמחה תמימה שכל כך חסרה בדור הציני הזה.
ושוב תודה, שבוע טוב, בציפיה לישועה
תגובות