רגלי
למודת הערים
ספוגת ההמון והרעש-
איך זכרה את ימי ילדותה הרחוקים
עת לרגע
יחפה,
נגע עורה
בעורו המסוקס של העץ.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כרגיל, היית ונשארת אמן התמונות והאווירה. אוהבת לקרוא את השירים שלך:) [ליצירה]
- [ליצירה] יו, ילדה, את פשוט מוכשרת בטירוף! ושתדעי שאני חולה על הרקעים שלך. את עושה אותם כל כך חיים שזה מדהים. וגם עשית לה הבעה ממש מעוררת מחשבות... ואהבתי את איך שציירת את הבד של השמלה... בקיצור, את מדהימה. שתדעי לך. [ליצירה]
- [ליצירה] D-: ענק! . [ליצירה]
- [ליצירה] אוי יפה! שיר מקסים שזורם נהדר. [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... [ליצירה]
- [ליצירה] באמת אי אפשר להיות בשניהם. אבל בגלל זה אנחנו פעם כאן ופעם שם. החוכמה היא לדעת להנות גם בשמיים וגם בארץ. (וואו, כמה אני מקשקשת הלילה...) [ליצירה]
- [ליצירה] הממ. הפסקאות נראות כאן מוזר. ואם כבר הרעיון של חתלתול (שאגב, לא נראה לי כל כך מוצלח כי זה היה די משעמם לקרוא את זה שוב, אבל אולי זה כי אני עייפה עכשיו ולא ממש מבינה למה התכוונת), היה נחמד לעשות את המשפחה בלעדיו, ולמשל לעשות שאחותו חולמת עליו כל הזמן, ככה שאנשים בסוף לא יודעים אם הוא היה באמת או לא. מקווה שהסברתי את עצמי טוב. אה, והרעיון מקסים :) [ליצירה]
- [ליצירה] זה פשוט... פשוט מעולה! מקסימקסימקסים!! ממש! תכתוב עוד כאלה! תשמע, אתה שם את סיימון סינג בכיס הקטן... ואיך שחיברת את זה לסיפור עם תמר... והתיאורים כל כך עדינים וציוריים. אין כמוך! מצטרפת לכולם ומוחאת כפיים פה בבית. [ליצירה]
- [ליצירה] טל, אני לא חושבת שהוא ניסה לרמוז שאסור לאחרים לפרסם או שהוא רוצה יותר ביקורת. אני חושבת שהקטע הזה פשוט מבטא את התחושה הזאת של כולנו להרגיש שלמישהו אכפת ממה שאנחנו כותבים פה. שזה לא סתם. שאנחנו לא הולכים לאיבוד בתוך הים הזה של היצירות שבאות והולכות ונגנזות להן עמוק בנבכי האתר, כי יש מי שהמילים שלנו הצליחו לגעת בו לרגע. כי כשזה קורה - זה אומר שבמילים שלנו יש משהו ששייך לכולם, והוא אמת, והוא נצחי. ככה לפחות אני מבינה את זה. יום טוב! (כן, אני יכולה להיות פה לא רק בלילה.) [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... פעם ידעתי שהכל נכון. פעם ממש *ידעתי* את זה. ואז גם לי, כמו לכולם, הגיעו הספקות. אני חושבת שמה שבאמת מחזיק אותי עכשיו זה הזיכרון של הידיעה. זה היה כל כך מוצק פעם, שזה פשוט חייב להיות נכון, לא? עכשיו אני כבר לא יודעת כלום. [ליצירה]
תגובות