דלי אני, יוצא
את עצמי אל חדר מרחב
בתנועת אשה
שוטפת רצפה פוזמת שיר
אני חומר נוזלי במעגלי אינסלטצית מרפסת
מקיא לבי לבי, עיניי לרחוב
כמו חולה, סדין, קירות.
[ליצירה]
הלבן שוטף הכל והאבנים מקבלות את צבע התכול של המים עיקול החומה מגוון מתמונות חוף-ים רגילות שהם בעלות חיתוכים לכיוון אחד. וכמובן הצופה שמביט בכל הים הזה והוזה.
מקסים.
[ליצירה]
הקול של האב נשמע מאוד אבהי ולמרות שהוא מלא בשפע של עצות ותכניות לבן יש לקול טון נעים של מישהו שיודע יותר אבל לא משוויץ בזה ולא כופה את דבריו.
הקול הזה מוצא חן בעיניי.
[ליצירה]
טוב, הפכתי את התמונה. אבל אני חייב להודות שהסתכלתי במשך זמן רב על התמונה במצב הקודם שלה. וניסיתי לדמיין מה מצויר בה. ולדעתי, שאינני מחבב מדי תמונות נוף, היה בה משהו מעניין.
נסו ותהנו
[ליצירה]
מצוין. זה נקרא לי יפה כשחשבתי על אדם בוגר שכותב את זה על עצמו.
מין פכחון בוהק שמתבטא דרך שימוש בילדותיות של ה'כותב'
וכן להפוך את זה כמשל (והפעם קראתי את זה כאמירה של ילד שאומר את זה בתמימות) למצבים אחרים חסרי מודעות שאנחנו חושבים שאנחנו כבר יותר חכמים מאתמול ונעשה הכל נכון, ואנו לא מבינים ששוב טעינו.
תגובות