תמול שלשום הבטתי במראה,
לא זיהיתי את עצמי.
אני כל כך שונה ממה שרציתי להיות,
כל כך לא מי שאני באמת.
כולי מסכה אחת גדולה,
איש אינו מכירני.
ומה אעשה?
איך אהיה אמיתי?
מתי אפסיק כבר עם כל ההצגות?
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כמה נכון כמה אמיתי . כמה עצוב..שיהיה בהצלחה [ליצירה]
- [ליצירה] כואב הכאב עולה מבין שורות השיר וגורם לצורך עז להזדהות. [ליצירה]
- [ליצירה] אני ממש מזדהה. ממש ממש. עם שני הצדדים של השיר- "אני כל כך שונה ממה שרציתי להיות," ו- "כולי מסכה אחת גדולה, איש אינו מכירני." [ליצירה]
- [ליצירה] כואבבבב גורם לי לצורך עז להזדהות. [ליצירה]
- [ליצירה] כואב... [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אקיהוט היקרה, א. כל קטע כמובן איננו נכתב "פעמיים" - אלא שיש פיסקאות בשיחותיהם של אביאל ואודליה הנכפלות בתוספת זוויות המבט הייחודיות לכל צד בסדרה. ב. האם כך הם המרכזניקים? - האמת שרובם יותר רחפנים. לדוג' אתמול בערב, שמעתי בחור מבוגר מסביר לבחור בשיעור א' שאסור ללכת לאוניברסיטה מחמת העובדה שהמצאות עם נשים כל היום בהכרח תביא לראיית קרי בלילה, והוא סיים את הרצאתו המלומדת באומרו שאם יש רב שמתיר ללכת לאוני' - "ישתקע הדבר ולא ייאמר". ג. האם מרכזניקים מתחתנים? ודאי שכן. מרכזניקים מתחתנים עם מכללסטיות. (על פי רוב לפחות...) ד. שלחתי לפני מס' דק' פרק חדש לפרסום. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה ידידה היקרה, א. לגבי אביאל - לי הדל, הזדמן מספר פעמים במציאות שבה היו רגשות וכו', לומר דברים מעין אלה למשודכות. ולמעשה המציאות המתוארת בפרק הקודם של: "איזה משפט חמוד היא אמרה עכשיו, היא כל כך חמודה." – חשב אביאל לעצמו, ומבלי-משים פלט: "אוף, עבר לי משהו בראש, אבל אני לא יכול לומר לך אותו." - "דבר טוב?" - "כן..." – השיב אביאל מתוך מבוכה. - "אז תאמר אותו." - "את בטוחה?" - "כן." - אביאל נלחץ קלות, ואמר מתוך מבוכה גדולה: "אודליה... המחשבה שעלתה במוחי היא... שאת ממש ממש חמודה." היא מציאות שאירעה הלכה למעשה לפני מס' חודשים ביני לבין משודכת (לא! אני לא אביאל! אבל לפעמים אני מכניס דברים מסוימים מהעבר שלי לסדרה... ולמעשה, כשאני מהרהר בזה כעת-גם כל התיאורים בפרק הזה (מלבד כל המעשה עם "יקירתי" שהוא פרי דמיוני הקודח - אני לא נוהג לתת דרור ללשוני במילים מעין אלה, ומלבד השאלה בסף הפרק, שיועדה על מנת ליצור רמה מסוימת של מתח), הם דברים שאירעו לי במציאות.(בסיפור על המשודכת לשעבר של אביאל שהוא לא זיהה אותה, שונו פרטים מהותיים, על מנת שלא יהיה מצב שהיא תזוהה.) ב. לגבי אודליה - אודליה היא מסוג האנשים שאינם מפנימים את הכלל "לא כל מה שחושבים צריך לומר" וממילא היא אומרת דברים מרובים שאינם במקום. ואצלי - כשמגיעים למצב שיושבים אחד ליד השני על הספסל, אני בד"כ זה שמעיר על זה מתוך סיפוק. (אגב - מדוע הענין מעורר בך חוסר נוחות? האם כדאי שאחדול ממנהגי?) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אביטל היקרה, היצירה איננה תפילה. מתוך היצירה, נובעת בשורתה האחרונה גם תפילה, אולם אין היא עיקר היצירה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה עידו היקר, א. ביססתי את יצירתי הדלה, על הנוסח הכי קדום שנמצא בידינו של "הנני העני ממעש", שנדפס בסידור ר' הירץ, דפוס טונהיגן ש"כ. ולהלן הנוסחה המובאת שם: הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהלות ישראל, לעמוד ולחנן לפניו על עמו ישראל אשר שלחוני, ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך, על כן אבקשך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ד' ד' אל רחום וחנון, אלהים יה שדי איום ונורא, היה נא מצליח דרכי אשר אנכי הולך עליה, לעמוד ולבקש עלי ועל שולחי, ונא אל תפשיעם בחטאתי ואל תחיבם בעונותי, כי חוטא ופושע אני, ואל יכלמו בפשעי, ואל יבושו בי ואל אבושה בהם, וקבל תפלתי כתפלת זקן ורגיל, ופרקו נאה, וזקנו מגדל, וקולו נעים, ומעורב בדעת עם הבריות, ותגער בשטן לבל ישטינני, ויהיו נא דלוגנו עליך אהבה, לכל פשעים תכסה אהבה, וכל צומותינו ועינוינו הפוך לנו ולכל ישראל ולבית יהודה לששון ולשמחה לחיים ולשלום, האמת והשלום אהבו. אמן סלה. ב. מנהג אשכנז הקדום, שהעובר לפני התיבה בשחרית ומוסף מתפלל תפילה קצרה לפני תפילתו שתהא תפילתו מקובלת (והוא כעין המנהג הקדום יותר, שנשתמר גם במנהג אשכנז, לומר את תפילת "אוחילה" לפני הפיוטים הארוכים – פיוטי התקיעתות בר"ה וסדר העבודה ביו"כ – של ימים נוראים, והמנהג היותר מאוחר שצירף לפני "אוחילה" את תפילה "היה עם פיפיות"). נוסחות התפילה היו שונות זו מזו, ולא הועתקו במחזורים, אלא חזן חזן ומסורתו היא. מיקום אמרית התפילות היה לפני פתיחת חזן השחרית ב"המלך", ולפני פתיחת חזן המוסף בקדיש. (החזרת הס"ת קשורה לשחרית, ודבר זה נשתמר עד לימינו אלה במנהג האשכנזי לומר בשבת את החצי קדיש שלאחר קריאת עיקר הקרואים בניגון המסורתי של תפילת שחרית.) בדורות יותר מאוחרים, בשל חשש בעל הלבושים להפסק באמירה זו באמצע פסוקי דזמרא, חדלו מלומר את התפילה בשחרית, ונשתמר המנהג רק במוסף. [ליצירה]
- [ליצירה] מענה לתגובות ב"ה מיכל - כשכתבתי את היצירות, זה לא היה בכוונה שהן תשלמנה אחת את רעותה - זה הגיג פרי מוחו של קופץ, בראותם אותן. לוגן - "עולם שפל" כוונתו שעולמנו הגשמי הוא שפל לעומת העולמות העליוניים הרוחניים. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה לא, מדובר על משודכת שונה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מיכל היקרה, האינך חושבת שיצרתי בצורה מכוונת את שפתו של אביאל בצורה שבה היא נכתבה? [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה ולגבי תוארו של מרן הרב צביהודה זצ"ל, הריני מורגל לכתוב כך את שמו, וכל קורא יקרא כרצונו. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מעין היקרה – אחד הדברים הכי קשים לסופר, הוא לנטוש את העצמיות, ולנסות לתת לדמויות חיים משלהם, ולשים בפיהם את המילים המתאימות לדמות ולמצב שנוצר. הבה נתבונן בדמות של אודליה, ובמפגש שלה עם שגית: אודליה היא בחורה, שהבעיה הכי קשה שלה, היא חוסר המחשבה שלה לפני שהמילים נפלטות מפיה. היא נפתחת יותר מידי מהר בפני בחורים, היא נותנת להם הרגשה לא נוחה ב"אינטימיות" שהיא יוצרת ביניהם, והיא אומרת כל אשר עולה על לבה, ללא תשומת-לב. אודליה נפגשת לארוחת צהריים עם חברה, שהיא חברה קרובה, אבל לא אחת שמדברים איתה בכל יום. אודליה הריחה שיש צרות בקשר הזוגי בין משה לשגית, אולם לא ידעה בדיוק במה דברים אמורים. שגית מפתיעה את אודליה, ומספרת לה שיש חוסר-אמון כל כך גדול בינה לבין בעלה, שהיא אפילו לא מספרת לו שהיא נוטלת גלולות למניעת הריון. אודליה המומה, ובתור אחת שלא חושבת על מה שיוצא מפיה – היא פולטת: "את חושבת על הליכה לרבנות?" לא בתור קביעה, שראוי להיעשות כן, אלא בתור שאלה. שגית משיבה בשלילה גמורה, בגלל שהיא לא רוצה לשאת עליה את התווית של גירושין, או כלשונה: "אני לא אהיה אחת מהגרושות האלה." אודליה מבינה, שאין כאן אמירה חיובית "אני רוצה להשאר בנישואין", אלא אמירה שלילית: "אני לא רוצה להיות גרושה". ומכיוון שכך – אודליה מחרפיה את הטון, ואומרת: "אני ממש לא מבינה אותך. הנישואים שלך לא טובים. נקודה. את רוצה להשאר בהם?!" אם אני הייתי המדבר במקום אודליה, ודאי שלא הייתי מייעץ בתור קביעה, לפנות להליך של גירושין, אולם הדמות של אודליה, במצב שנוצר, חושבת כך. האם אשים מחשבה אחרת בפה של אחת הדמויות האחרות, בתור נגדיות למחשבה זו? עוד לא החלטתי. האם אכתוב במפורש את היסוד הסאטירי בעצם הענין של הגלולות – שאמנם בגזרה החרד"לית מתייחסים לדבר בתור ייהרג ואל יעבור (עד כדי כך שספרה לי פעם משודכת, שבאולפנה שבה היא למדה, המורה העבירה בכיתה י' (!!!) לנערות שיעור על האיסור המוחלט להשתמש בגלולות למניעת הריון), אבל מרן רה"י שליט"א מתיר במקרים של עייפות האישה בגלל ילדים מרובים בזמן קצר – את השימוש. ואם שגית היתה מספרת לבעלה את האמת, הוא היה מקבל עבורה היתר? עוד לא החלטתי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה, אור ליח' באלול ה"א תשס"ז. קוראים נכבדים, בהתקרב עלינו יום הדין, אמרתי בלבי: 'אפשפשה במעשי לראות הייטבו אם לאו'. והנה, כבר כתב הפוסק האדיר רבי יחזקאל לאנדא זצ"ל בריש סימן עב' מהמהדורה קמא של חלק אבן העזר, בתיאור המקרה שעליו נסוב אותו הסימן הידוע שנהיה יסוד לכל לימוד סדר נשים בעיון: "מעשה אירע שקודם ר"ה, דרך כל הארץ להתעורר כל אחד לשוב מחטאיו, ובאו כמה אנשים לפני בית דין בירורי העבירות, להתוודות עוונם ולקל תשובה כאשר יורו המורים בסגופים ובתעניות, לכל אחד תשובת משקל עוונותיו..." יעויין שם דהיו אנשים שבאו על אשת איש רח"ל, ובכל זאת בהגיע זמן אלול, שבו בתשובה שלמה והתוודו על עוונם (וכתוצאה מווידוים נגבתה עדות לגבי מעשה האישה ונתעורר הדיון שעליו נסוב הסימן). ואם אותם אנשים שהגיעו לדיוטא תחתונה, בהתקרב היום הגדול והנורא שבו מחטאם, מה אומר אני הדל? וחפשתי במעשי, ומצאתי שתי שגגות הקשורות לסדרה דנן: ראשית – דידוע, דמתוך הסדרה הריני מעורר על דברים, ולעיתים נגרם כאב לאנשים מחמת שהנני מעורר על דעות שונות, אשר אנשים אינם חפצים בהערותי עליהם. שנית – דרבים פונים אלי, בעניינים שונים הקשורים לסדרה, ולעיתים, מחמת טרדותי המרובות, אינני משיב בצורה נאותה. לכן הריני מודיע, כי אין בכוונתי אלא לעורר על דברים, ואינני חפץ בריב ומדון, ואם בשגגה גרמתי כאב למאן דהו, הריני מתנצל ומבקש סליחה. ומלבד זה, כבר כתב רבי יעקב עמדין זצ"ל, בסידורו, בחלק עמודי השמים, הנהגת תלמוד תורה, בהוספות מכת"י המחבר שנדפסו במהדורה החדשה: "ודע, שרוב תלמידי חכמים כעסנים וקפדנים בהכרח... מחמת שהם עמלים ויגעים כל ימיהם הרעים... וגם מחמת שהם דואגים תמיד על הגלות וחלול השם..." והנה ודאי, שאין אני עמל ויגע כל ימי (אשר ודאי ת"ל אינם רעים חלילה), ולא הגעתי למדרגה אשר כאב סיבוכי הגאולה וחלול השם גורם לי לדאגה תמידית, אולם בהיות וגם לי יש טרדות מטרדות שונות ואין עיתותי בידי – על כן פעמים אני עונה להשגות ושאלות בתמצית, ופעמים שאני דוחה הדבר עד לאחר זמן, ופעמים שאני חוטא ועונה בקוצר רוח, וד' הטוב יכפר. אולם, גלוי וידוע שרצוני אך ורק להיטיב, ועל כן הנני מבקש סליחה ומחילה, אם מאן דהו חש נפגע מאיזה מענה פרטי שהשבתי לו על השגה או שאלה. בנוסף, בימים אלה רבו מאוד טרדותי, ואמנם לא הגעתי למדרגתו של רבן של כל בני הגולה רבי שלמה קלוגר זצ"ל – אשר בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורה תליתאה חלק א' לאחר שכותב (בריש תשובה מו): "...ראשית כל אני מוסר מודעה לפניכם, כי גלוי וידוע שלא יהיו דברינו נשמעים בקהילתכם ולא יעשו רושם..." ומבאר איסור אכילה מבשר השוחטים בקהילת דראהביטש מפני מעשה שהיה, ושוב מקשים קושיות על פסקו ומשיב (בתשובה מז): "...ואם כי היה מן הראוי שלא להשיב כלל, כי כבר הקדמתי תחלה שידעתי שלא יועילו דברינו שם..." וחותם את תשובתו באמרו: "והנה, זה אני כותב רק דרך פליטת הקולמוס, כי אין לי פנאי אפילו לבלוע רוקי..." – אבל מכל מקום, גם לי אין פנאי רב. וידע נא הקורא היקר, אשר למרות שהנני משתדל מאוד לעסוק בכוונת התפילה ולנסות לכוון כפי יכולתי, הרי שמרוב טרדותי בשבוע האחרון לא היה לי זמן כלל לעיין ולסדר הדברים, על מנת לכוון בחלקים נוספים מהתפילה, שעוד לא זכיתי בעוונותי הרבים לכוון בהם. ולא זו בלבד, אלא שבשבוע האחרון לא היה סיפק בידי ללמוד ולו סדר אחד של מוסר, אשר ראוי בכל עת, וקל וחומר בזמן הקדוש אשר אנו נמצאים בו. על כן, אחלה נא פני הקורא, שלא יצפה לפרקים חדשים בזמן הקרוב. אשר פנאי להרחיב דעת בדברי תורה מעבר לסדרים הקבועים אין לי, ולהוסיף בדברים אחרים – על אחת כמה וכמה. ואחתום בברכה המסורה מזקנים, אשר תמיד פני קונם מחננים: "תולה ארץ על בלימה, ייטיב לכם כתיבה וחתימה." בצפיית ראיית הישועה השלימה, יצחק יחזקאל הלוי פוקס. [ליצירה]
תגובות