שמעתי אומרים ש"כמעט זה מעט".
מה הם יודעים?
כמעט זה כל כך הרבה.
בטווח הזה, שבין כן ולא,
שבין אסור ומותר,
שבין בפנים ובחוץ,
שבין גוף ונפש---
בכמעט הזה,
יש בו הכל.
כמעט..
[ליצירה]
...
הבהרה קטנה..
כתבתי את זה בחצי-חיוך.
אני לא מרגישה ככה כל הזמן.
ב"ה באמת עושים שם עבודה חשובה.
אבל יש קטעים, ואני בטוחה שזה ככה בכל מדרשה (ולא... לא עפרה..), שהעיסוק בטפל קצת משתלט, וצריך לא "להיבלע" בזה..
או בקיצור, אם רוצים לעבוד במקום כזה, ולהיות מחוברים לאנשים בשטח, צריך לדעת שבין לבין גם גוזרים בריסטולים...
[ליצירה]
...
סליחה, אבל זאת באמת קצת חוצפה... (:
זה השיר שלי...
ומבחינתי - *כך* הוא צריך להסתיים.
ואלה שורות משמעותיות בשבילי...
[חוצמזה שאם אני אשתמש במילה "נבו" בשיר שלי, אני ארגיש כמו רחל המשוררת. לא שיש רע בלהרגיש כמוה, אבל אני לא כמוה...]
[ליצירה]
...
לעניין הצורה, את כותבת את עצמך מצויין.
ולעניין התוכן, מי כמוני מאמינה שההכרה היא מחצית הדרך. לפחות. גם אם היא כרגע על דרך השלילה, על מה שאין לנו ולא יהיה. ההכרה שאין לנו היא מחצית הדרך אל מה שיש ועוד יהיה.
פעם, כשצורה עוד היתה כחולה ופשוטה, היה מקובל לשלוח כאן חיבוקים.
[ליצירה]
...
הכיף שבנסיונות? לא, אני דווקא לא חושבת ככה.. בעיני פחות נסיונות זה פחות צלקות, ויותר טוב. אבל אם היו נסיונות, וכבר יש צלקת, אפשר גם לנסות לראות מה קיבלנו מזה, ואיך זה עוזר לנו להמשיך.
וצריך לדעת שמה לעשות, רוב האנשים לא מתחתנים עם אהבתם הראשונה. לרובם יש נסיונות כאלה או אחרים, גישושים כאלה או אחרים, לפני זה. וצריך לדעת שבע"ה כשהשלם האמיתי מגיע, הצלקות אולי עדיין קיימות, אבל הן כבר לא אדומות וצורבות. הן דהויות כאלה, עדיין שם אבל דהויות.
לשכנע אותך שיש אהבה אמיתית? לא נראה לי שאפשר לשכנע בזה, אבל כשזה יגיע את תביני. וזה יגיע.
(אגב, לא הייתי ממליצה לשפוט זוגות אחרים מבחוץ. את אף פעם לא יודעת מה יש שם. ומה גרם לפירוק).
תגובות