[ליצירה]
*
קוראת. קוראת שוב. מנסה לגבב מילות תגובה. מוחקת. עוברת לדברים אחרים. עוברות כמה שעות. נכנסת. קוראת. הופכת נוירוטית קנאית ובה בעת מתמלאת רוך. אל תשאל איך. סוגרת את החלון. בורחת לעיסוקים אחרים. חוזרת שוב. עכשיו. 4 לפנות בוקר לא נרדמת. ויודעת. שביום שאצליח לכתוב מהמקום הברור הזה, שרק אמת צרופה בו-אמות.
בטוחה שהשנה החדשה תאיר לך פניה.
[ליצירה]
יקיריי
רק רציתי להבהיר כמה נקודות: א. לא מפריע לי להפוך לבמה בדברים חשובים חתלתולי. ב. ילד מי אמר לך שהדמות ספרותית בלבד? ג. ולסיכום אעתיק משו שכתבתי בעולממקביל,אחרי דיונון קצר בנושא:בלי להיכנס בכלל לויכוח של מי נותן משקל גדול יותר למראה חיצוני,גברים או נשים,(זכותו של כל אחד ואחת לקבוע לעצמו/ה סדר עדיפויות)
עדיין!! יש דרך להתבטא, ויש דרך, ובכן, שמבטאת בעיקר גסות וחוסר נימוס וטאקט בסיסיים. ללמדך,במחילה, שזה לרוב לא מה אומרים, אלא בעיקר, איך....
ובפעם הבאה,בל"נ סיפור אופטימי
[ליצירה]
מביט הפתעתני...
ממתי אנחנו אחראים לחזרה בתשובה של ההמונים פה? אני מצדיעה לאומץ שלו, כחלק מתהליך זיהוי הריקנות והכאב שמוליך אנשים לצ'וטט ככה. אם יכולה לבוא גאולה כלשהיא מהמקום העצוב הזה, זה דווקא ע"י החשיפה לרבים ותחושת הצער ההלם או הכאב שזה גורם לאחרים לפעמים יכולה לתת פרופורציה נכונה, כי כשנמצאים בתוך מקום קשה ורחוק (בעולם הוירטואלי או מחוצה לו) מאבדים אותה ..
אני מעריכה את האומץ לפרסם את זה דווקא כאן, כי בכל מקום אחר זה היה מתקבל בהנהון סלחני מקסימום ופה, דווקא פה, זה מקבל את ההד הנכון לענ"ד
וליבי איתך בן.
אני אמנם לא יודעת אם אני נמצאת בדיוק באותם מקומות, אבל כמו שכתבתי ב"קירבה-הגירסה המלאה" לעולם הוירטואלי יש יכולת ללחוץ לנו על הרבה כפתורים בעיתיים...
[ליצירה]
וואו
מזמן לא נתקלתי במשהו משובח וחף מכל פלצנות. לענ"ד עניין הכיסא בסוף נראה כאילו מאולץ, כי רק לבעל כיסא "מותר" להתייחס ככה לסיטואציה הזו. אולי זה נכון בעצם. בכולופן, אתה מוכשר בטרוף
תגובות