[ליצירה]
---
לאסתר שטרן.
קודם כל, תודה על המשוב.
היצירה הזאת, באופן ספציפי, היא ביטוי לרגשות שלי בליל ט"ו באב.
יש איזו מין סקאלה כזאת - בקצה האחד הגישה שאומרת שברגע שיצרת משהו, הוא עומד בפני עצמו וכל אחד יכול להסתכל עליו על פי ראות עיניו ולראות בו כרצונו (מודל פיסק בתקשורת, למשל),
ובצד השני הגישה שאומרת שהיוצר קובע את משמעות היצירה ויש לנסות להתכוון לכוונה שלו (המוען דומיננטי).
---
עדי, למשל, יודעת על מה נכתב השיר, ובמידה מסויימת היא הגורם לכתיבתו (אם כי הוא עליה). השיר הוא בדיוק התחושות שלי - גם הידיעה שהיא מביטה לעברו ומנחמת את לבי. קיטש זה מן הסתם מתקתק ומוכר, אבל כאן לא כתבתי יצירה במנותק מחיי, אלא כתבתי על רגשותי ממש.
לדעתי, גם כתיבה שמודעת לעצמה, כתיבה מבוקרת מחד גיסא, וכתיבה אמיתית ביותר שנובעת ממעמקי הלב, יכולות לסתור אחת את השנייה. השיר הזה נכתב בשטף, כלומר כמעט ללא ביקורת על המשקל, החריזה, שיבוץ המילים והמימיקה, ולכן (על-אף שזה לא מחייב) הוא יותר אמיתי.
אלו הרגשות שלי.
אם בהסתכלות על היצירה כמנותקת מעולמי את רואה את זה כקיטשי - זה בסדר, לגיטימי, ואני מקבל.
אם את מסתכלת על הכל, וכדי לראות עוד - שירים קודמים שלי בנושא, כמו מראך בחלום, שגם בו יש שורה כזאת, אני חושב שתראי את זה בצורה יותר מעמיקה.
בברכה,
רן.
:)
[ליצירה]
---
הרע מגיע כשיש חוסר מודעות.
אם למשל חבורת נערים מתעללת בחתולה,
הם פשוט לא עוצרים לרגע לחשוב.
עבדי זמן.
אנשים לא נולדים רעים.
רע זה כוחות הרע, זה הרצון לעבוד את עצמך ולא את ה',
אבל הוא מאוד חיצוני.
אין אדם עושה עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות.
[ליצירה]
---
--------------------------------------
זה היה תסריט,
תסריט חילוני, מתעלם מהדתיות, חוץ מקידוש בערב שבת, ואחר-כך מועדון,
ובאיזשהו שלב שאלתי את עצמי אם אני דתי או לא,
והתשובה היתה כן,
ולכן,
אין לתסריט הזה תוחלת.
אז הוא נמחק.
[ליצירה]
-
לא אהבתי.
לא שזה לא נחמד לראות איך לקחת את השיר המקורי ועשית ממנו סינתזה לימינו,
אבל הרעיון הזה, שאנחנו בוכים ונכנסים לפסימיות בגלל במצב הזה-
פשוט מבחיל אותי.
כי אסור להיות כפויי טובה. תשווה את המצב של היום ללפני 60 שנה, ללפני 200 שנה. לכל הסיפורים האלו על היהודים שהשליט גזר עליהם ככה וככה...
ועכשיו יש לנו מדינה, הגאולה מתחילה.
וואוו.
ואתה בא עם השיר הזה ומביא פסימיות.
מצטער.
עם ישראל חי.
תגובות