ופתאום נעטפתי עצב
מין קדרות שחורה-אפורה
ושמרתי הכל בתוכי
כמו קנקן שאין בו.
ורק מילים סובבות, סודדות
מי לה' אלי
נשפכו אל החוץ התוהה
ותעיתי
מטייל כבן-לוויתו.
[ליצירה]
תגובות...
"החזן הנודד"
Take it easy.
יש מודל בתקשורת (שאני לא זוכר את שמו) שמבטל את דומיננטיות המוען ושטוען שלטקסט יכולות להיות הרבה פרשנויות. לטקסט חיים משל עצמו.
מילולית - בגלל זה רמזתי את הכל, ועובדה שזה גרם לחשיבה על המעברות. כשכתבתי את השיר בראש, מה שהיה היסוד, התבנית, היה שבסוף השמיים יזכירו שלא מדובר בפלנטה אחרת. שזה קרה.
אודיה - תודה. :)
[ליצירה]
מדויק
זה די מחנך. מלמד. אפשר לתת לאנשים לקרוא את זה כדי לגרום להם לפתח של שינוי.
האבנים זה חמוד.
זה לוקח כל מיני מוטיבים שונים ומאחד אותם לתוך מציאות, והכל מתחבר ומתאים.
...
אבל לא אהבתי את הסוף. הוא צריך להבין שאם הוא במסגרת של ישיבה - אז שילמד.
עת ללמוד ועת לנגן, בלי לזלזל בחשיבות הקשר הנפשי עם ה'
("היציאה מהמערה", אם להיות אקטואלי...)
[ליצירה]
---
אה....
לכן התעלמתי מכל השיר, שפתאום ניתץ את מה שחשבתי שעולה מהשורה הראשונה, והסתכלתי עליה כפי שראיתי אותו מלכתחילה.
[אבל אהבתי את מה שהבנת מ'אוכל את השקט. מתקיים.']
[ליצירה]
---
פעם ראיתי חתולה (משום מה אנחנו תמיד נוטים להתייחס אליהם בלשון נקבה) נדרסת, גוססת, מתה בייסורים כעבור כמה שניות, ונזרקת לפח, מותירה לאחריה שובל של דם, שהתייבש ונוקה למחרת.
אהבתי מאוד, אבל ההשוואה הזו, בין בני-אדם רעים וחתולים תמימים, מובלעת ומינורית ככל שתהיה, צרמה לי.
[ליצירה]
כשאתה כותב משל
יש משמעות גם למשל וגם לנמשל. שיר השירים למשל.
וכשאתה מדמה את הכתיבה לתהליך מיני, אתה בעצם מביע תעוזה וכותב דברים שעלולים לקחת את היצר למקומו לא נכונים ואל טובים.
אין מטרה לתעוזה ההזו.
מסכים עם ממזי.
תגובות