אל תקחו לי מהים את השקט
שנדד מקורות הבתים
תנו לי לבזוק לתוכי את המים
ולכאוב את פצעי המתים.
~.~.~.
כנרת,
אם תרשי לי לדמוע לתוכי את השקט
ולסחוט את עצמי באדוותייך
אחשוף בפנייך את תכלית כיסופיי
ואשיל את עורי ופצעיי במימייך.
[ליצירה]
---
נשק הוא תכשיט?!
(חומה! פנים המומות)
לפעמים הריגה זה דבר טוב, זה מה שאני טוען. וכמו שיש... אממממ... מחבט טניס למשחק טניס, כיסא לישיבה וטלוויזיה לצפות בערוץ תכלת, יש נשק שנועד להרוג את הרע.
ונכון, הריגה היא לא הבסט אוף דה בסט (ובמקום אחר אני דן עם מישהו ששלום זו השאיפה שלנו, אם נתנתק לרגע מהנסיבות), ועובדה שדוד לא נבחר לבנות את בית המקדש (הרב שרלו הרחיב על זה בספר שלו על שיר השירים), אבל היא גם חלק מבניינו של עולם.
וברור שלשחיטה יש הרבה סייגים, אבל היא מצווה. ועוד נחזור אליה.
אולי המושכ טהור לא שייך לנשק, אבל לא בגלל שהוא נועד להרוג, אלא בגלל משמעות המילה טהור.
[ליצירה]
סיכום
נצחוננו על האימפריאליזם יהא כמו נצחוננו על היטלר.
מי הדובר במשפט זה? האם העם היהודי? וכי הוא ניצח את היטלר? מעיון בהמשך הקטע נוכל להיות יותר ממוקדים.
חציית שדות שתי וערב הינה אסטרטגיה מלחמתית ידועה, אך הדגלים בראש התורן מן הסתם רק מקשים על הלחימה. העלייה לפסגות ההרים עם הדגלים הכבדים מביאה, ע"פ המחבר, לעולם ללא עוני ולעתיד מזהיר.
האם נוסתה נוסחת פלא זו אי-פעם? העפלה עם דגלים אדומים בראש התורן אל ההרים בחציית שדות שתי וערב, תוך כדי הפצצות בסגנון מלחמת העולם השנייה?
וכיצד לא משכיל הדור להשתמש באסטרטגיה פשוטה זו?
כל זאת ועוד, בשיר הבא של מר שמואל ירושלמי.
תגובות