עָיֵף שַׁחֲרִית
פִּתְאוֹם נִתְקַלְתִּי בְּךָ
בִּפְסוּקֵי הַזֶּמֶר שֶׁלְּךָ
מִתְעַכֵּב
אֶחָד
אֶחָד
אִתְּךָ
בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם
כָּרַתָּ עִמּוֹ בְּרִית
גַּם אֲנִי רוֹצֶה
יאיר
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] תמונה יפה ומשמחת. אם להיכנס לאופוריה? לא נראה לי. יש הרבה תמונות קוטביות לזו, גם בהיבט הכלכלי (מכולת מתכת שרתחה כחיום היום וכל הציוד שבה נמס - אולי צריך ללכת לצלם בפנים...) אז אני מודה לך על התמונה, ומוותר על הכיתוב העוקצני - "מוקדש בחום" עאלק. [ליצירה]
- [ליצירה] צריך להגיד: את כותבת מליגה אחרת ממש. כל מלה בשיר הזה מדיפה את ריחה המיוחד - אני מריח פה את ריח הרימונים והתפוזים ממש חזק, וגם את ריח העזים, ומרוב שהדימיון משתלט אני שומע את תל אביב הסואנת והשורקת (כבר בית הראשון, שעודה חוף וחול ושקמים). השיר הזה מטלטל. במיוחד "אני תועה בירושלים אתה בדרכים אל אלוהיך". אוהד מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב נו, כיוון שאני אחראי במידת מה לשרשור הפרשנות שנוצר פה, בעקבות שאלותיי, שלטעמן של יהודית בת עמי ונגה נגה בוודאי תחשבנה למעיקות, אני רואה צורך לגלות דעה. ניסיון להבין - זה לא יומרני; הקביעה כי הבנתי - היא היומרנית. לכן תמיד כשאני מגיב אני שואל, או מנסח בצורה עדינה, כמו כאן למעלה: "מעלה בי אסוציאציה חופשית..." רק על עולם האסוציאציות שלי לספר ידעתי, ואינני דוחס את מילותיי למוחה של היוצרת. אני מסכים חלקית עם נגה נגה, שדיברה על אווירה, מבנה, מצלול - אך בוודאי את יודעת שלא כולם יודעים לשים לב למבנה, ולא כולם מכירים בכלל את המונח "מצלול". יוצא, לפיכך, שאם אני מבין אותך נכון, גם את מסכימה שייתכן לעתים תחכום "חיובי" שיוביל להבנה יותר עשירה של הטקסט. לדעתי, השאלות שהבעתי בהתחלה - או סוג כזה של שאלות - הן חשובות, לפי שהן נותנות קרדיט למשוררת והעמדה שבבסיסן היא שהיא חצבה את מילותיה בסלע - לא סתם (סליחה על הבוטות) קשקשה מלים מרגשות כדי לגרום לקורא להזיל דמעה ולשלוח כתגובה אייקון מעפן של חיוך... אני מאוד מקווה ששירים שלי נקראים גם בזכוכית מגדלת. אסיים בטון פייסני עם תגובותיהן של יהודית ונגה נגה - כמובן שיש גם רובד של הנאה שבשאיפה ובהרחה של שיר, והוא רלוונטי באותה מידה גם לקוראים המחמירים, שמרוויחים משני העולמות, לדעתי. [ליצירה]
- [ליצירה] כמה מלים לטל רעות (אם טרם נטשה את השרשור) אגיב לדברייך אחת לאחת, לפי סדר הסעיפים. א. כתבת: "פעם האשה הייתה קרובה בצורה טבעית לכל זה". ייתכן שכן, ייתכן שלא, זאת אי אפשר לנו לדעת. אבל עובדה ידועה היא, שבקרב אוכלוסיית הנשים שלטה אנאלפבתיות גמורה, נשים נחשבו כאוכלוסיה "מאותגרת שכלית", כך שהוגים כמו רס"ג ורמב"ם דיברו עליהן בחמלה כמי שאינן יכולות להגיע אל האמיתות האלוהיות בשכלן, רס"ג בספרו מניח שניתן היה להגיע לאמיתות כמו מציאות ה' ואחרות בכוחות עצמנו, ואחת הסיבות לשליחת הנביאים, היא כדי "לא להניח בלי דת" את אלו שלא יגיעו לתובנות האלה בעצמן, למשל נשים וילדים. חסר מימרות בש"ס ובחכמי המחשבה על רפיסותן השכלית של נשים?! על חומריותן וצרות עיניהן?! אין מה לעשות. נשים נחשבו - בדרך כלל - לטיפשות, ואולי באמת היו ככה, כי כשבשום חברה לא ניתנה להן זכות בחירה ולא החשיבו אותן כבעלות דעה, כשלא לימדו אותן תורה כי זה כמו ללמד תִפְלוּת - שהרי היא עשויה להוציא את הדברים לדברים בטלים - - - אם זה מה שהחברה מצפה מבנותיה אלפי שנים, נבואות הרי מגשימות את עצמם. מה שאני אומר בעצם, הוא שדי לקרוא את ההתייחסות לנשים במרוצת השנים כדי להבין, שהטענה ש"פעם היו קרובות יותר בצורה טבעית..." שייכת למין אפולוגטיקה מודרנית של חוגים דתיים מסוימים, וחוטאת לאמת ההיסטורית. ב. לגבי "הרבנית נעמי שפירא" אני חייב, פשוט חייב, הערה 'קטנונית'. אם היא דמות תורנית רצינית וחשובה בעינייך, מן הסתם איננה זקוקה לתואר הרבני של אישהּ כדי לפאר בו את עצמה; ואם איננה דמות שכזאת, מדוע להזכיר את התואר הזה שממילא אינו אומר עליה דבר? אני מאוד מקווה שהתואר "רבנית" יעוף מן העולם. הוא - מבחינה קטגורית - אינו מכבד את מי שממיתות עצמן באהלה של תורה, מקסימות נותן להן צל"ש על בחירת בן זוג שיש עליו תואר שעובר אליהן עם הטבעת. ולגופו של עניין, קצת מגזימים היום עם הקטע שנשים מתפללות בבית הכנסת רק עד שנולדים ילדים. חוץ מהנקה, שסיכמתי עם ארוסתי שאת זה אני לא עושה, למה שאני לא אטפל בילדים? לא צריך להפסיד תפילה במניין. במקומות מסוימים יש מניינים מוקדמים ומאוחרים, ואפשר להסתדר. אני מסכים לחלוטין שיש תמורה בעבודת ה' לאחר הנישואין (בקרוב ממש, בעזרת ה'!), אבל היא אצל גברים ונשים כאחד. אין לי מלים לתאר את עומק הפספוס וההפסד שיש בכוחות רוחניים נשיים שהולכים לאיבוד לאחר החתונה, בכריעת ברך אווילית מול אברכים מהוללים, עמוסי ש"ס ופוסקים. ג. את מתארת את מנייני הנשים כתופעה לא חיובית, משום שהיא בעינייך "ניסיון להשתוות לגבר". יש לי ניסוח אחר: יש כאן התחקות אחר מודל ישן נושן של עבודת ה'. גם מי שהולכת לעזרת נשים מסתכנת בהגדרת פעולתה כ"נסיון להשתוות לגבר", שהרי כידוע בבתי כנסת עתיקים לא הייתה עזרת נשים, אבל אתערותא דלתתא דרשה את זה. האם תגני את זה?? כשאני רואה שמישהו מצליח, ולא משנה באיזה תחום בחיים, זה גורם לי לרצות ללכת בדרכיו. אין אפס, כמתפלל ותיק במניין, אני אוהב את זה. גם כשאני עייף ובלי כוחות, יש לי מניין שסוחב אותי, וגם דואג להעלות את התפילות שלי שם למעלה. תראי מה ריה"ל כותב על תפילה במניין. הוא אמר שגם כשיש כמה יהודים שלא מהווים מניין, בכל זאת עדיף שיתפללו יחד, בשל הסיוע ההדדי בפנייה אל האל. במלים אחרות, לא הריטואל הוא המגרה, אלא העומק הדתי והרוחני שמאחוריו, ואשרי מי שיודע ויודעת לזהות גירוי רוחני ולדבוק בו. עד כאן דבריי. מקווה שלא הלאיתי, ושלא פגעתי באיש. [ליצירה]
- [ליצירה] כן, כן. רק בשניים. ובלבד שלא יטיל האחד צל על השני [ליצירה]
- [ליצירה] בהצלחה מתקרבת!!! אני כמעט בן עשרים ושתים בן תורה ותיק ובת שרות לא עפעפה בינתיים לגרום לי להסמיק... די, נמאס לי לחרוז, זה מעייף! קיצור, למה להסתלבט על בנות שירות, מהתרשמותי זה יכול להיות ממש כיף ומועיל (וגם בתחושה הסובייקטיבית, שלא תמיד היא מנת חלקם של חיילי הגדודים, כמו ילד ידידנו, שיחלום על עפעופים לעברו). מה שחשוב, זה לגמור ת'תקופה הזאת ולא ללכת לכל מיני מדרשות שמנוונות את האמאמא של החשיבה העצמית, ודעתי ידועה! וגם שירו של נהר שלום אהוב ליבי נאה הוא, וראוי לכל בן תורה שדעתו כלה לקוראו! [ליצירה]
- [ליצירה] וואלק אתה... ויש לי גם הצעה לסוף: ג. אמרה הריבה: "יפה אתה וחתיך, ובוודאי שגורים על לשונך כל מימרות חז"ל מימי אביי ועד הרב עובדיה, הליכותיך נעימים ולשונך צחה. ואולם מתלבטת אנוכי, שאילו ביקשת ידי בשבוע שעבר הייתי נענית בנפש חפצה ובאהבה גלויה; אך פניתי ב"דוסידייט" ליעקב מגבעתיים שפרופילו כצפיחית בדבש, ומראהו כישי לפידות בכובע מצחיה, והעלם טרם ענה, ותוהה אנוכי אם מקובל שאחסה בצילך ואפטרנו ב'סוֹרי, יוּ וור לֵייט'?" טרם כילתה הריבה את דבריה, נזכר שרוליק כי אף הוא השאיר אצל אחת הנערות הודעה ב"דוסידייט" לפני כמחצית השנה, ולא עלה בידו לזכור מה היה לה. נמנו וגמרו, שילכו איש לביתו ואשה לספרייתה, ולא יזוזו ממחשביהם עד שיבוא אליהו. [ליצירה]
- [ליצירה] וויייי דקות שלמות הייתי בשוק והלב עמד במקום. הסיפור חזק וכואב מאין כמוהו. אחחחח... למחוק מהפלאפון, למחוק ממקומות אחרים... מכיר את זה. רק מהראש אי אפשר, פשוט לא מצליחים, למחוק. עצוב. בכל זאת, איכשהו לקום ולחיות. איכשהו. [ליצירה]
- [ליצירה] מקפיץ מקפיץ מקפיץ!!! כי פתאום נזכרתי שהסוכן האישי שלי הפציר בי לקרוא ואז לא היה לי זמן ועכשיו יש! כל כך יפה... כל כך נכון... וכמה מבאס - כל כך מוכר... מתרגש נורא לקראת הופעת שמי עם רטרו באוהדיך. [ליצירה]
- [ליצירה] לאקומה נא! אני מסכים לדברייך, ש"בפסיכואנליזה אכן יש משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה". אפילו מאוד מסכים. גם בסיפור עצמו רואים שאחרי שהמטופל (אני) מקבל בפרצוף את משפט המחץ ("כי הרגל שלך משותקת"), הרגל משתחררת מהשיתוק. ברגע שהלא מודע הצליח לשדר את המסר בהצלחה, כבר אין לו צורך בשיטותיו הפרימיטיביות, האלימות. אבל צדקת בזַהוֹתך ציניות מסוימת בסיפור, והיא מופגנת כלפי יהירותה של הפסיכואנליזה בחושבה שהיא יודעת הכול, ותמיד. אם חלמתְ על שעונים בלילה, זה אומר שהמחזור שלָך מתעכב. אם שברת את הרגל, אתה בוגד במישהי. וכמובן, איך אפשר בלי התסביך האדיפלי הקדוש, וחרדת הסירוס שכל גבר מאיתנו כמובן חווה. ואיך אמר רבנו זיגמונד: "אני מטפל במתנגדי שיטתי כשם שאני מטפל במטופלים בקליניקה". האמת, נראה לי שתכל'ס אנחנו מסכימים. אז שבוע טוב שיהיה לכולם, ו... תנו לסופראגו לנצח! [ליצירה]
תגובות