[ליצירה]
בס"ד
דרך מעניינת להסביר את ההתייונות, אבל נראה לי שזה קצר מדי ולא מספיק מפורט. לא נראה לי שמספיק משפט אחד כדי לתאר איך הוא עובר מסתם אחד שלא מתחבר לתפילין לכזה שמוכן לצרף את זאוס וחבורתו, וכבר משתחווה לפסל. חסר התיאור של כל התהליך הזה (שאמור לקחת שנים).
מלבד זה לא נראה לי אמין שבגלל שהוא לא חושב שהדרך הנכונה הכיס שלו הוא יצרף מנהגים זרים. מי שמרגיש שהדרך הנכונה לא בכיס שלו הוא אדם שאכפת לו מה היא הדרך הנכונה וערבוב הוא הוודאי לא נכון כך שזה משהו שהוא לא יגיע אליו - הו יהדות או אלילים בשבילו (כך נראה לי).
[ליצירה]
אהבתי את הרעיון ואת סגנון הכתיבה. אפשר לכתוב את אותה יצירה בצורה יותר מפורטת, אבל נראה לי שזה הרעיון - שאותו בן אדם באמת הגיע כל כך מהר להשתחוות לפסל, ממש באותה מחשבה על ההתנגדות שלו לטקסים. הפתיחות הזאת שאנשים נוטים להיסחף אליה מוציאה אותם יותר סגורים, מה שמסביר גם את זה שאנשים היום לא מוכנים לשמוע על תורה.
לדעתי היופי של היצירה הזאת הוא דווקא במעבר החד הזה מיהדות להתיוונות.
[ליצירה]
שם בדוי- לא נראה לי שפתאום הוא נוהה אחרי משהו חדש ולא מוכר, התרבות היוונית חלחלה לכאן הרבה לפני שהשליט ההוא החליט לכפות אותה. והאלילות לא היתה זרה לאיש. נכון, זה מתואר כאן רק בכמה משפטים, אך זה כל העניין, ליצור מעט מילים שיגרמו לאסוציאציות וכו', וכל אחד ישלים את החסר... נראה לי שהתמציתיות כאן היא פשוט בדיוק מה שצריך כדי להגיד הכל, ולתת לדמיון להמריא. מעבר לזה, באמת הדרך של היוונים להנחיל את תרבותם היתה באמצעות מה שנקרא סינקריטיזם (אם אני זוכרת נכון), כלומר- זיהוי של אלים מקומיים של הארצות שכבשו עם האלים שלהם. כמו להגיד- האל שלכם הוא האל שלנו (מה שאולי לא היה רחוק מהאמת כשמדובר בעובדי אלילים- כולם עבדו את אותם כוחות בסיסיים, בשמות אחרים). ויתכן מאוד שהיו גם יהודים שנפלו קרבן לתרגיל, וחשבו שהקב"ה הוא זאוס, חו"ח.
אוי, סליחה על האורך.
[ליצירה]
אח, יאיר,
בתחילה גם אני הקטן חשבתי שהיצירה נגמרת קצר מדי. אבל אז, כמו רצועה אלסטית שנמתחה והתיזה אותי חזרה, קלטתי שהסיום אינו רק סוף. הוא ה-סוף. יהודי השתחווה לצלם.
"ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו"
"ויכפר על בני ישראל"
[ליצירה]
הבעיה היתה כאן
הוא פשוט לא הצליח לתפוס איך האל הגדול, בורא כל הכוחות כולם, מי שמייחסים אליו את כל התכונות הנאצלות מתחבר למחוות קטנות של בני אדם (מתוך הקטע)
התפישה של אלוהים צריכה להיות מוחדרת עד לרמות הפרטים אחרת באמת אין הבדל בין טקס למשנהו.
[ליצירה]
אבל הדס, אם הוא בן 24 אז הוא נכנס לשנתו ה25, שהיא חצי יובל..
קודם כל מזל טוב. שנית- אהבתי את השיר.
וריבונו של עולם! באמת ספרת את ימי חייך?
ימי חייך הימים
כל ימי חייך הלילות
אין קשר. סתם נזכרתי.
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
כיף!
הבטחתי לעצמי וללוחציי שאקרא,
אז קראתי, וחייכתי כל-כך רחב:
וווווווווווווווואאאאאאאוווווו!
Bigger than life!
מי שלא קרא, שיקרא עכשיו.
יעשה לכם את השבת.
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
[ליצירה]
הדת שלך עברה התפתחות מרשימה באשר לזכויות של נשים. יש הרבה מה לכתוב על זה.
את האצבע המרשיעה כדאי להפנות אל הסוציולוגיה של הממסד הדייני, שלא רגיש מספיק (מלים עדינות לפני יום כיפור).
[וחוץ מזה, לפעמים יש מאבקים עקרוניים חשובים ביותר, שמרוב כוונות טובות מתעקשים להיות צודקים ולא חכמים, כלומר: אפשר היה לשחרר את האשה מזמן מכבלי הרשע בתחבולות מסוימות, אבל רוצים ללכת "בדרך המלך" כדי לשנות את האווירה בבתי הדין מן היסוד. אבל בשורה התחתונה: באמת שאי אפשר לשים את עצמי במקום אף טוענת רבנית שתהיה.]
[ליצירה]
טוב נו,
כיוון שאני אחראי במידת מה לשרשור הפרשנות שנוצר פה, בעקבות שאלותיי, שלטעמן של יהודית בת עמי ונגה נגה בוודאי תחשבנה למעיקות, אני רואה צורך לגלות דעה.
ניסיון להבין - זה לא יומרני; הקביעה כי הבנתי - היא היומרנית. לכן תמיד כשאני מגיב אני שואל, או מנסח בצורה עדינה, כמו כאן למעלה: "מעלה בי אסוציאציה חופשית..." רק על עולם האסוציאציות שלי לספר ידעתי, ואינני דוחס את מילותיי למוחה של היוצרת.
אני מסכים חלקית עם נגה נגה, שדיברה על אווירה, מבנה, מצלול - אך בוודאי את יודעת שלא כולם יודעים לשים לב למבנה, ולא כולם מכירים בכלל את המונח "מצלול". יוצא, לפיכך, שאם אני מבין אותך נכון, גם את מסכימה שייתכן לעתים תחכום "חיובי" שיוביל להבנה יותר עשירה של הטקסט.
לדעתי, השאלות שהבעתי בהתחלה - או סוג כזה של שאלות - הן חשובות, לפי שהן נותנות קרדיט למשוררת והעמדה שבבסיסן היא שהיא חצבה את מילותיה בסלע - לא סתם (סליחה על הבוטות) קשקשה מלים מרגשות כדי לגרום לקורא להזיל דמעה ולשלוח כתגובה אייקון מעפן של חיוך...
אני מאוד מקווה ששירים שלי נקראים גם בזכוכית מגדלת.
אסיים בטון פייסני עם תגובותיהן של יהודית ונגה נגה - כמובן שיש גם רובד של הנאה שבשאיפה ובהרחה של שיר, והוא רלוונטי באותה מידה גם לקוראים המחמירים, שמרוויחים משני העולמות, לדעתי.
[ליצירה]
קודם כל שיר נהדר.
מעלה בי אסוציאציה חופשית של כיסויים וקליפות שכולנו עוטים על עצמנו, שתנועות ונשימות חודרים ובוקעים אותם לפעמים.
אבל מעבר לזה, רב הסתום על הנגלה.
מדוע התיאור של "גושים של חימר" ולא סתם "חימר"?
מה משמעות העמידה "בצד" והיכן עמדה המשוררת קודם?
מה פירוש הפראזה "לנשום... ממני"?
וכמובן המשפט האחרון מפיל אותך לקרשים כשאתה מבין שלא הבנת כלום.
[ליצירה]
תודה למגיבים.
ותודה לדוסים-הספקנים שהודיעו לי באישי על הצטרפותם למועדון.
ותודה לרעות לוי על התיקון הלשוני ששלחה לי באישי.
ותודה לקב"ה, הקב"ן הגדול, שברא אותי ככה. אני מקווה שלא התערערו היחסים שלנו בעקבות הפנייה מאמש.
[ליצירה]
תודה למי שהקפיץ!
קראתי את זה כבר בזמנו. ובעקבות התגובות האחרונות אני קורא את זה שוב. כל-כך מקסים ונוגע! ובאמת שעד עכשיו בכלל לא שמתי לב לחרוזים, המלים היו כל-כך טבעיות במקומן. והנה אצבעי שלא הסכינה לכך, שולחת את יצירתך אל ה"אהודות".
[ליצירה]