צריכים היינו לבכות
היום ראיתי
שיֶיֶרת-ילדים בקיטנה של קיץ
ארוכה ארוכה...
ונער אחד נוהג בם
תלבושת אחידה להם
ואותו הילקוט על גב כולם
וכשהמבוגרים עוברי הדרך
הביטו בהם וחייכו
לנגד התום
כשהם חייכו אני
חשבתי לעצמי
שצריכים היינו לבכות.
[ליצירה]
צריכים היו לבכות
אז בכיתי.
שלוש פעמים קראתי את השיר.
שלוש פעמים הבנתי קצת אחרת.
האחרונה - עם הדגש מול תום שנשכח - הביאה את הדמעות.
שיר מצוין. מחלחל בעדינות.
[ליצירה]
רק רציתי שתדע
שבטירוף היומיומי והלחץ לקראת --- הרבה דברים שיש לי לעשות.
אני כאן
ואני קוראת ורואה את היצירות שלך.
והן נהדרות בעיני.
אחת-אחת...
סוערה.
[ליצירה]
נפלא...
מה דעתך לשנות את השם ל "עשירי למניין"? זה מושג אצלנו, קשה קצת להסביר, אבל אם אתה בדיוק העשירי שמשלים את המנין עשית את היומית, יש אומרים אפילו שאתה נוטל את שכר כולם, מה אתה יודע..
גם עגנון כתב סיפור מופלא שנקרא כך, רק ששם העשירי הוא אם אני לא טועה נפטר או חולה אנוש שהתשעה מקימים לתחיה תוך אמירת מזמור "אשרי" שבתפילת מנחה.
כידוע זהו מזמור המסודר לפי א"ב.
בהגיעם לפסוק: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת"
הנפטר קם וממשיך לומר איתם את הפסוק הבא:
"רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם"...
[ליצירה]
פעמיים הרב קוק
1. הרב קוק האב התעלף כששמע את החשבון האישי של הטבח ביהודי חברון ושאר המקומות.
2. קראתי פעם סיכום של שיעור של הרב קוק הבן. היה כתוב שם משהו כמו: "בשנת תקמ"ד היו הפרעות בז'בוניוב. נרצחו אז עשרות יהודים (הרב בוכה). וכו'."
מה שאני רוצה לומר הוא שהחשבון האישי והכללי הם שני קוים מקבילים.
[ליצירה]
עצוב לי
הנוער כאן לא שמע על העיירה היהודית הגאליצינית המעטירה גובורואי שמאבק. (govoroy shmavek)
דומי שמנדלי מו"ס עצמו שהה בה כמה שנים וכתב בה טיוטה של אחד מסיפוריו.
איך אמר ברל "רצינו לגדל אפיקורסים וגידלנו עמי ארצות".
העיקר שהם מרוצים מעצמם.
נו.
[ליצירה]
יאיר, הזכרת את הרב קוק, אבל דומני שלא בהקשר הנכון. אתה מדבר על *ספקנות* ואילו מה שציטטת בשם הרב בדבר ברור האמונה קשור יותר לתפקיד הכפירה שירדה לעולם במאות האחרונות. אתה לעומת זאת מדבר על תחושות וחויה אישית.
יותר מתאים אולי הוא הציטוט הבא מדברים שכתב הרב על עצמו בעקבות דברים שאמר עליו הסופר י"ח ברנר:
"מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר. בוודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה תמיד בקרבו.
וכל עבודת האדם היא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו וברוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה".
שנזכה.
תגובות