בבוא היום,
עד רדת ליל,
כמעט בין ערב וערבָּיים,
עד רדת נשמה לשאול,
עד בוא גואל.
בין אשמדאי לערְבִיִים,
בין אור יהל לזפת משחירה,
תנוח נשמתי ותסובב אין קץ,
זה הוא עונשה...
נשמת מרה...
[ליצירה]
הוא מבוסס
על מקרים ידועים שקרו בתקופת השואה. כתבתי אותו די בהשראת המקרה בו אב שאל את רבו אם ביכולתו לפדות את בנו מלקיחה להשמדה, רק שבמקומו ייכנס נער אחר - האם מותר על פי דין תורה לעשות זאת.
הרב שהצטמרר לשמע השאלה לא ידע את נפשו וניסה להתחמק מתשובה. כי מה כבר יוכל לענות לאב.
אולם האב שהבין אמר: אם הרב אינו מתיר לי - סימן שזה אסור, ועל כן אני נותן בנפש חפיצה את בני למיתה על קידוש ד'.
[ליצירה]
היום כל מי
היום כל מי שעולה לאוטובוס צריך לקחת בחשבון שח"ו ייתכן שעליו יצטרכו לשבת...
אחת מהצד, התאהבתי בכתיבה שלך עוד מהסיפור "מפגשים" - חבל"ז.
[ליצירה]
מישהו היסב
את ליבי אבל לא היה צורך. כי כבר קראתי אותו ממש כשהתפרסם פה, ונהניתי מהזרימה של השיר.
מה זה, אביב? פארודיה על נ-נח-נחמ-נחמן- מאומאן.
תחמן.
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
תגובות