את מתנקמת בי.
כאילו יש בי הכוח לשאת
את צחוקך המתגלגל
כשאת אומרת שהכל בסדר.
כמו במשחק מחבואים:
את הצייד ואני הניצוד.
מכסה את עיני שלא תראי
כשאת יודעת בדיוק איפה למצוא אותי.
אל תגידי מצטערת.
הפסקתי להרגיש.
[ליצירה]
זה בהחלט כבוד, להזכיר לכם כל כך הרבה יצירות מפורסמות... :)
מזל שאת אף אחת מהן אני לא מכירה, למרות שבנוגע ל-1984 תהיה קצת בעיה להאמין לי...
(באמת! לא קראתי אותו!)
חתלתול, אני אחשוב על מה שאמרת. אולי יום אחד אני אפילו אעשה מזה משהו יותר ארוך...
תודה לכולם.
[ליצירה]
לא יודעת.
קשה לי עם החיוך הזה. ככל שאני חושבת על זה יותר ככה קשה לי להסכים עם זה.
אני מבינה שזאת מרירות, אבל פשוט לא מסוגלת לקבל את הסוף הזה. אפילו החיוך של הסוף הוא לא חיוך אמיתי. זה חיוך של עליונות. חיוך שצובט בלב ולא נוגע בכלל בעיניים.
וקשה לי עם זה כי יש כל כך הרבה חיוכים אחרים בעולם, חיוכים אמיתיים, שחבל לי שכל מה שיוצא כאן זה מרירות כזאת.
מה לעשות, ככה אני.
[ליצירה]
חמודה,
16 זה לא כזה נורא. למעשה, זו הייתה אחת השנים הכי טובות שהיו לי...
ילדים אפשר להשאר כמה שרוצים. (אני מכירה איש אחד בן ארבעים ומשהו, שלא מפחד אפילו לשניה להשאר ילד קטן, אפילו שהוא אבא לחמישה ילדים...)
זה תלוי בך.
תגובות