[ליצירה]
אני זוכר שקראתי פעם טקסט ספרותי ומופיע בו אדם שמנקודה מסוימת כאילו מותו חייב לבוא. ואותו אדם מרגיש בזה ומגיב לזה בהשקפותיו בייחוד שהן היו מהטובות שראיתי. הטקסט היה עמוק בצורה מעוררת השתאות אבל זה לא ההשקפות של האדם שהלך למות בטקסט אלא נפשו של המחבר שמורגשת בטקסט ומתייחסת לדמות הכביכול עמוקה שלו.
אני בא להגיד כאן שהשיר סובב נושא מאוד קשה שלא ניראה לי שנגעת בו. אולי אפילו אי אפשר לגוע בו. אבל את מאמינה במילה.
כמובן שאין רוצני לזלזל במחשבות והשקפות ואמירות רבות משמעות של דנים למיניהם אז אני אתן לחכם מכל אדם לעשות זאת בשבילי "רבות מחשבות בלב איש.. והן כולם הבל ורעות רוח"
[ליצירה]
יש לך שירים שהם בעצם שורות רהוטות עם משמעות שאין לה תכלית כל עוד הם באים לבדם
תאר לך שהיית יוצר תהליך שמביא את הקורא בהכרח לשיר הזה או כל שאר השורות שלך
הסוף היה התכלית השורה הייתה מקבלת משמעות ותכלית
ככה סתם היא עוד שורה שכל אחד רואה בה משהו יפה כשהוא מגיע אליה ממקומו שלו ונתקל בסוף במילים שלך כאשר המשמעות שלהם לא יכולה להיות ברורה לו כמו שהיא ברורה לך
זה לא אומר שכל אחד לא יראה דברים מפרספקטיבה שלו
אלא שהוא יראה דברים דרכו דרכך דרך השיר. זה מה שאתה צריך לשאוף אליו אני לא יודע אם אתה שואף אליו או לא אבל ניראה מהיצירות שלך בינתיים שלא
ניראה לי אבל שאני טועה
תגובות