כשאלוקים שרוי בהוד היה
על ארץ, חיו נצח-לא כרסם עת
אך עתה, כשהכר הטוב אינו קיים-בדיה
עלה לו לפסגה כי חותמו אמת
השקט, ראש אותות אהבתי
בדומיה לעד על לב יהי מונח
סלף הדין אך גם הסכת שועתי
סופם. צפנת זה פענח!
[ליצירה]
סחתיין על הפרשנות...
אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון.
האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') .
מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה.
מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי.
כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ.
לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר.
"את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!)
אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה...
כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך.
כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-)
[ליצירה]
מי שאמר
"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן"
הוא אם כל הכבוד לא הרב קוק אלא רבי נחמן.
לא הבנתי מה כ"כ פוסטמודרני בסיפור.
כמו כן, הייתי ממליץ , בחלקים שבהם הגיבורים מדברים, לשים את הדוברים בשורות אחת מתחת לשניה ולא להשתמש במרכאות
ושאלה אחרונה: למה "מירב" ולא רחל?
[ליצירה]
" אודליה הסמיקה, ומתוך שמחה מרובה השיבה: "אני יודעת, אומרים לי את זה הרבה. ואתה מה עוד אני יודעת?" "
המשפט לא ברור: "ואתה מה עוד אני יודעת"
כמו כן, מענין לאיזה ר"מ אתה רומז...