היא כותבת בקווים ונקודות, כמו אגלי טל של קורי עכביש על הדשא, שכל העולם נמצא בהם. היא כותבת בגרגרי חול שנשרטים עם הרוח, ובטיפות-טיפות-טיפות - ואני יכולה רק לפעור עיניים בצמאון, ולשתוק.
ולשתוק.
מתגעגעת...
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
מי היא זאת?
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
דווקא חשבתי על כל חיפה - לאו דווקא על הגנים של הבהאיים [שאני לא בטוחה בלל שהם המקום הכי גבוה. הם כן?] אבל, מרגישים, ככה, אהבה חיפאית...
מגשימים העצים - איזה יופי.
[ליצירה]
מצא חן בעיני. הרבה נכתב על זה, אבל מצאה חן בעיני המקוריות של בועות הסבון.
זו לא סיפורת. הצגת כאן דמות; אם תבחרי, תוכלי לפתח אותה ולכתוב אתה דמות של ממש; אבל זה לא סיפור, עדיין.
[ליצירה]
יש כאן שורה של מחשבות, בעצם, הגיגים שרצים אחד אחרי השני. את חוזרת על עצמך כמה פעמים ואולי כדאי לצמ צם קצת; חסרו לי מאוד סימני פיסוק.
אהבתי "כאבי גדילה ממך".
[ליצירה]
"כל אסון גדול שקרה לעמ"י- מצויין בט' באב (כמו
להבדיל-השואה) לכן מן הראוי שיצויין גם היום הזה של עקירת גוש"ק."
אסון גדול? אלי שבשמים.
את מעמידה בשורה אחת את הפינוי של גוש קטיף עם אכילת הילדים בחורבן? עם רצח של ששה מליון יהודים? עם מסעי הצלב, האינקוויזיציה? זה מבייש.
תגובות