ואולי זה אתה, ואולי זה קולך
שדופק על ליבי, מתחנן שאפתח.
ואולי זה מראה זכרונך הקלוש
מפרק ובונה בתוכי בניינים.
ואולי זו אני, ואולי זה קולי
שדופק על ליבך, מתחנן שתפתח.
ואולי זה מראה זכרוני הקלוש
המבקש ממך אישור בניה.
[ליצירה]
...
אני חושבת שהאחד הזה נשאר שלם כשהוא אמיתי, וכשהשניים שמרכיבים אותו זוכרים שהם אחד עכשיו-- וזה אומר שכל אחד מהם צריך להקריב משהו מהעצמיות שלו. מהעצמאות שלו.
וזה לא פשוט.
ולפעמים אתה בעצמך גורם לפירוק האחד הזה, כי אתה עדיין לא מוכן ולא בשל לויתור הזה, שהוא ויתור גדול.
ולפעמים גם השני, הוא לא השני האמיתי שלך, ולכן אתם לא יכולים ליצור אחד שלם שגם יחזיק מעמד.
ולפעמים זה פשוט ככה, ואי אפשר להסביר את זה, ושום דבר לא מנחם, וכבר נגמרות הדמעות ורק נשאר הצורב הזה בגרון, והמחנק הזה, והלב שנחבט כל פעם שמתעוררים בבוקר ולא זוכרים למה מרגישים ככה מוזר, עד שנזכרים. ואז, בום.
---
ולפעמים צריך לקחת נשימה עמוקה, ולדעת שעוד יהיה שני, ועוד תתחברו לאחד, ועוד יהיה כל האושר הזה.
בע"ה.
|חיבוק גדול|
ושבת שלום..
[ליצירה]
...
אוקיי, אוקיי, תהרגו אותי וזהו...
מצטערת, לא שמתי לב.
---
החזן, הקטע של ה"נועם אלימלך" היה דווקא ברור, לא היית צריך להסביר (נראה לי..).
---
טוב, אין על זה תעודת ביטוח.
כשהיינו שם, חברה שלי שמה שם קוויטלעך, עם בקשה- "תהיה לנו מליץ יושר לפני הקב"ה, שישמור שאף אחד מהיישוב לא ייפגע".
יום אחרי זה נודע לנו שבאותו לילה שהיינו אצל ר' אלימלך, נרצח ביישוב הרב אלימלך שפירא. תנחשו על שם מי הוא קרוי...
(לא שאני חלילה באה לזלזל בהשתטחות על קברי צדיקים ובכוח שלהם להיות מליצי יושר לפני הקב"ה.. אני רק באה להכניס טיפה 'מציאות', ולהגיד שלא תמיד אפשר להסתמך על זה...)
[ליצירה]
...
לעניין הצורה, את כותבת את עצמך מצויין.
ולעניין התוכן, מי כמוני מאמינה שההכרה היא מחצית הדרך. לפחות. גם אם היא כרגע על דרך השלילה, על מה שאין לנו ולא יהיה. ההכרה שאין לנו היא מחצית הדרך אל מה שיש ועוד יהיה.
פעם, כשצורה עוד היתה כחולה ופשוטה, היה מקובל לשלוח כאן חיבוקים.
תגובות