ואולי זה אתה, ואולי זה קולך
שדופק על ליבי, מתחנן שאפתח.
ואולי זה מראה זכרונך הקלוש
מפרק ובונה בתוכי בניינים.
ואולי זו אני, ואולי זה קולי
שדופק על ליבך, מתחנן שתפתח.
ואולי זה מראה זכרוני הקלוש
המבקש ממך אישור בניה.
*מתקרבת *
-
בת 20.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] .. ממ.. משהו בחיבור בין כף היד לזרוע לא כ"כ טוב.. אבל סה"כ זה ממש יפה. מאוד מרשים. [ליצירה]
- [ליצירה] .. רן, יש אנשים שמסוגלים לשבת רצוף ימים ושנים וללמוד. יש אנשים ש-מה, לעשות, הנשמה בורחת להם, והם צריכים את העצירה הזאת לנשום, להתרווח קצת מידי פעם, ואז לחזור ללימוד. ועדיף שההתרווחות הזאת תהיה בלנגן לקב"ה, ולא בסתם עיסוק של חולין, לא?.. בוודאי שיש אפשרות להתקדם עם זה, לגרום לנשמה להתחדד, להתפקס יותר עם הזמן, ופחות "לברוח". אבל גם הבריחות האלה חשובות ומשמעותיות לאנשים כאלה. אולי אפילו לא רק בדיעבד.. ויש ישיבות שהולכות עם הקו הזה. עכשיו-- הסוף לא בא להביע, שהאידיאל זה לשבת בחדר ולנגן. לא... וגם הבחור מבין שאחרי הכל, ואחרי שמתאפסים, צריך לחזור לבית מדרש וללמוד... הסוף בסה"כ בא להביע, שזה לא קורה פעם אחת ונגמר, אלא החיים מורכבים ממשברים, מעליות וירידות. לכן קראתי לסיפור ככה. רק שבפעם השניה, אם שמת לב, זה כבר שונה. הבחור מכיר בזה שהוא צריך את ה"בריחה" הזאת של הנשמה מידי פעם, אבל הוא מתעל את זה ישר לכיוון הנכון... בלי הקטע של הדכדוך והייאוש העצמי... זה לפחות מה שניסיתי להעביר. לא בטוח שעשיתי את זה נכון. [ליצירה]
- [ליצירה] ... ממ.. כמו שמישי אמרה, הסיום הוא מעין פראפרזה על השיר המפורסם של זלדה.. אז ההר נותן שלווה. אבל באיזשהו מקום, לפחות אצלי, הוא גם לוקח את הלב- כמו שאהבה לוקחת אותו. לא לוקח לעצמו, אלא.. גורם לך 'להתאהב' בו ולהרגיש אליו כזאת שייכות, שקשה לך בלעדיו.. [טוב, אבל אולי זה רק אני וההר שלי.. (:] [ליצירה]
- [ליצירה] ... ממ.. גם אם השיר נכתב בציניות, לענ"ד- אין מקום לשיר כזה ב"צורה". [ליצירה]
- [ליצירה] ... דורש הלחנה, שמישהו מוכשר יתנדב. [ליצירה]
- [ליצירה] ... מממ.. <מנסה לקשר> כתבת פעם בפורום "לא כלה דרכנו"? [ליצירה]
- [ליצירה] ... |מזדהה| [ליצירה]
- [ליצירה] ... שירה, אני מסכימה איתך לחלוטין שאתר יצירה שרוצה להיחשב כמקצועי, מוכרח לדעת לבנות שיח שיש בו ביקורת- לחיוב ולשלילה. רק ככה מתקדמים, רק ככה נבנים. ואישית, אני יכולה לומר שההתקדמות שלי בכתיבה נבעה הרבה מאוד מתוך הערותיו של איזה ילד אחד, שעכשיו הוא חייל, ושהחליט לקחת את הכתיבה שלי כפרוייקט לזמן מסויים :). וצריך הרבה מאוד ענווה כדי לקבל ביקורת. גם זה נכון. מצד שני, עוונה צריכים גם כשמעירים. ועם כל הכבוד למקצועיות ההערות, שאליה אני ממש לא מתכחשת (ועם חלק גדול מההערות ש"נושא אלומותיו" נתן כאן, בהחלט הסכמתי), צריך לדעת איך להעיר כמו בנאדם. ורזומה כלשהו בכתיבה לא נותן את ההכשר להעיר בצורה פוגענית ומעליבה. אגב, סליחה על הבורות, מהם ה"אוקפי" והאייל הקורא"? (הרכינה *מתקרבת* את ראשה בבושה וכלימה). [ליצירה]
- [ליצירה] ... איזה יופי. |מכורבלת בעצמי ושואלת בקול של ילדה קטנה:| אבל זה אמיתי?... [ליצירה]
- [ליצירה] ... זה טוב.. נהניתי לקרוא, תודה. [ליצירה]
תגובות