"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"
הַשָּׁמַיִם בּוֹכִים
עַל מִי שֶׁמֵּת
בְּטֶרֶם מֵת
עַל אֶרֶץ שֶׁפָּעֲרָה פֶּה
עַל הַמְבַשֵּׂר שֶׁלָּנוּ
עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה
וּוַתֵּר
עַל הַמְלוּכָה
לְעֵת שֶׁנָּבִיא אֲנַחְנוּ
מְשִׁיחַ ה'
יאיר
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יופי. אהדתי [ליצירה]
- [ליצירה] הדת שלך עברה התפתחות מרשימה באשר לזכויות של נשים. יש הרבה מה לכתוב על זה. את האצבע המרשיעה כדאי להפנות אל הסוציולוגיה של הממסד הדייני, שלא רגיש מספיק (מלים עדינות לפני יום כיפור). [וחוץ מזה, לפעמים יש מאבקים עקרוניים חשובים ביותר, שמרוב כוונות טובות מתעקשים להיות צודקים ולא חכמים, כלומר: אפשר היה לשחרר את האשה מזמן מכבלי הרשע בתחבולות מסוימות, אבל רוצים ללכת "בדרך המלך" כדי לשנות את האווירה בבתי הדין מן היסוד. אבל בשורה התחתונה: באמת שאי אפשר לשים את עצמי במקום אף טוענת רבנית שתהיה.] [ליצירה]
- [ליצירה] ואני הקטן מוסיף: "היוצר הפילנטרופ": הנדבן הזה שבעיקרון כותב ב"במה" או ב"ביכורים" או בעוד אחד מהאלה או סתם למגרה, וסתם בגלל שכל מיני דוסים מעקצצים עלו על כישרונו הוא משלח בידם איזה יצירה ואומר להם "תעשו אתה מה שאתם רוצים, אתם לא צריכים ליידע אותי אפילו"; ויש המחמירים, ואומרים "ובלבד שלא תגיד לי מה אתה עושה עם זה". נעל [ליצירה]
- [ליצירה] זה כל כך יפה, הלב שלי רטט. מקנא בעוצמת הרגשות הזו כל כך! [ליצירה]
- [ליצירה] וויייי דקות שלמות הייתי בשוק והלב עמד במקום. הסיפור חזק וכואב מאין כמוהו. אחחחח... למחוק מהפלאפון, למחוק ממקומות אחרים... מכיר את זה. רק מהראש אי אפשר, פשוט לא מצליחים, למחוק. עצוב. בכל זאת, איכשהו לקום ולחיות. איכשהו. [ליצירה]
- [ליצירה] וואלה, יפה לך. (נעל בית מתחיל את בינַזמנים ב"צורה") [ליצירה]
- [ליצירה] היי אדם! שים לב: "בהשתקפויות של אנשים אחרים"; לא "בגוף של אנשים אחרים" כמו ש'תה כותב. החיילים הקרביים של ימינו, גם כן. [ליצירה]
- [ליצירה] אחלה. [ליצירה]
- [ליצירה] מכיר את התחושה. מתוארת יפה. חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש. זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה. זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר. יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש". ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות. [ליצירה]
- [ליצירה] אוי. [ליצירה]
