תכלת עינַי אָפרָה
עברה
לחוטים
לכודים
לְצִדַּי
ראיתי אותך
טובעת בים
ורוצה לאחוז - -
ואני מושך
ונושך
ובים התכול
את לבד
ואני
מחויט
מצויץ ומציץ
ונפגע
יאיר
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] בניגוד לחבר'ה פה כגבר הייתי מעדיף אשה שכשמבט עיני נח עליה, היא הופכת חזקה, וכשאני מלטף אותה, היא נעשית עצמאית ובוטחת. וכמובן גם הפוך. קשר הוא הדדי (בעיניי). נעל ללא שרוך [ליצירה]
- [ליצירה] נאה ביותר. אשריי שזכיתי להשתתף בברית.... [ליצירה]
- [ליצירה] היי אדם! שים לב: "בהשתקפויות של אנשים אחרים"; לא "בגוף של אנשים אחרים" כמו ש'תה כותב. החיילים הקרביים של ימינו, גם כן. [ליצירה]
- [ליצירה] זה מקסים! [ליצירה]
- [ליצירה] טוב נו, כיוון שאני אחראי במידת מה לשרשור הפרשנות שנוצר פה, בעקבות שאלותיי, שלטעמן של יהודית בת עמי ונגה נגה בוודאי תחשבנה למעיקות, אני רואה צורך לגלות דעה. ניסיון להבין - זה לא יומרני; הקביעה כי הבנתי - היא היומרנית. לכן תמיד כשאני מגיב אני שואל, או מנסח בצורה עדינה, כמו כאן למעלה: "מעלה בי אסוציאציה חופשית..." רק על עולם האסוציאציות שלי לספר ידעתי, ואינני דוחס את מילותיי למוחה של היוצרת. אני מסכים חלקית עם נגה נגה, שדיברה על אווירה, מבנה, מצלול - אך בוודאי את יודעת שלא כולם יודעים לשים לב למבנה, ולא כולם מכירים בכלל את המונח "מצלול". יוצא, לפיכך, שאם אני מבין אותך נכון, גם את מסכימה שייתכן לעתים תחכום "חיובי" שיוביל להבנה יותר עשירה של הטקסט. לדעתי, השאלות שהבעתי בהתחלה - או סוג כזה של שאלות - הן חשובות, לפי שהן נותנות קרדיט למשוררת והעמדה שבבסיסן היא שהיא חצבה את מילותיה בסלע - לא סתם (סליחה על הבוטות) קשקשה מלים מרגשות כדי לגרום לקורא להזיל דמעה ולשלוח כתגובה אייקון מעפן של חיוך... אני מאוד מקווה ששירים שלי נקראים גם בזכוכית מגדלת. אסיים בטון פייסני עם תגובותיהן של יהודית ונגה נגה - כמובן שיש גם רובד של הנאה שבשאיפה ובהרחה של שיר, והוא רלוונטי באותה מידה גם לקוראים המחמירים, שמרוויחים משני העולמות, לדעתי. [ליצירה]
- [ליצירה] מכיר את התחושה. מתוארת יפה. חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש. זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה. זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר. יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש". ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות. [ליצירה]
- [ליצירה] משעשע. יש עליך. [ליצירה]
- [ליצירה] אחלה. לפני שבנימין כותב לך מכתב תשובה, חשבתי על זה שבאמת מוזר שאין אפ'חת באתר שכותבת בניק הזה 'מרי אנטואנט'. יכוליות אחלה ניק. אז הנה, הרמתי כפפה (מה שלא אומר שבעלת הניק חייבת דבר ראשון לכתוב תשובה לאורי, דומני שהמחבר בכישרונו יעשה את זה טוב מכולנו). שבת שלום. [ליצירה]
- [ליצירה] מאוד נעים ורגוע לקריאה. הלאה... [ליצירה]
- [ליצירה] לאקומה נא! אני מסכים לדברייך, ש"בפסיכואנליזה אכן יש משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה". אפילו מאוד מסכים. גם בסיפור עצמו רואים שאחרי שהמטופל (אני) מקבל בפרצוף את משפט המחץ ("כי הרגל שלך משותקת"), הרגל משתחררת מהשיתוק. ברגע שהלא מודע הצליח לשדר את המסר בהצלחה, כבר אין לו צורך בשיטותיו הפרימיטיביות, האלימות. אבל צדקת בזַהוֹתך ציניות מסוימת בסיפור, והיא מופגנת כלפי יהירותה של הפסיכואנליזה בחושבה שהיא יודעת הכול, ותמיד. אם חלמתְ על שעונים בלילה, זה אומר שהמחזור שלָך מתעכב. אם שברת את הרגל, אתה בוגד במישהי. וכמובן, איך אפשר בלי התסביך האדיפלי הקדוש, וחרדת הסירוס שכל גבר מאיתנו כמובן חווה. ואיך אמר רבנו זיגמונד: "אני מטפל במתנגדי שיטתי כשם שאני מטפל במטופלים בקליניקה". האמת, נראה לי שתכל'ס אנחנו מסכימים. אז שבוע טוב שיהיה לכולם, ו... תנו לסופראגו לנצח! [ליצירה]
תגובות