בת 18; חובבת בלטריסטיקה על כל גווניה ושירה בפרט.
מעריכה ביקורת בונה.
עם פרישתה של אוטורפה (מוזת הליריקה) מחיי הליריים, מודיעה גם אנוכי על פרישתי מהאתר. :)
קישורים שאקח עימי
ציטוטים, אמירות
"הדבר היחיד שלמדנו מההיסטוריה הוא שלא למדנו מההיסטוריה דבר."
[ליצירה]
מניסיון-זה אפשרי...להתאהב בידיד זה למעשה יכול להיות הקשר הכי טוב בעולם כי הוא בראש ובראשונה מבוסס על חברות אמת ואחרי כל האהבה מה שנשאר בסוף זאת חברות...
[ליצירה]
אוי הכאב...אפשר ממש להרגיש אותו!כל כך מוחשי מתוך השיר...
תמיד אני חושב,האש היא דבר כל כך אבסורדי..כל כך לא ברורה,כמו הלב שלנו...היא יכולה לשרוף ולכלות כל מה שעומד בדרכה,ולהשמיד ולהרוג,כמו ליבנו בהאהבה...ומהצד השני,היא מחממת כשקר וטובה כשעצוב,מאירה כשחשוך וכשלא מוצאים את דרך הישר והטוב...היא הדבר הראשון שרואים אצל אהוב,האש הדולקת באישוניו,כמו אש אמיתית...שמוכנים להקריב הכל למענה...
הלוואי ונזכה כולנו לראות ולהצית רק את אש התמיד,האש הטובה והמאירה,שתדריך אותנו על דרך הישר והאמת,ושתמצא לנו אהבה קרובה לבוא...
והמתים אשר קראו את הדמעות הקרירות,עתה יוכלו להתחמם בצל אש של חיים,ויחייכו בקברם כשיראו את כל השמחה הפורצת כך,מתוך לב האדם...
תודה לך יולי!
[ליצירה]
קריאת הבית השני המליטה מפי אנקת תדהמה,
מה מושלם החרוז מה קולעת ההטעמה.
קראתי אותו ושניתי, והשיר כולו כמנגן,
לקול חלילך החורז בלי עמל עוד כהן וכהן
את המילים הקולעות ביותר לביטוי
מתוך נפשך בתוכה היופי מצוי.
[ליצירה]
כל מילה בסלע! אך לצערי, לא תשוב מדינת ישראל ל"ימי הזוהר", כפי שכיניתה את התקופה בה הייתה הכרה בתרומתו הבלתי רגילה של הצבא הסובייטי במלחה"ע ה-2.
נאו-הסטוריונים ישראלים/אמריקאים (הינו הך במקרה זה), נוטים לייחס את הנצחון במלחמה לארה"ב, ורואים בחייליה "משחררי אירופה". וכך, עם כל הכאב, על כל חייל (והיו מיליונים) סובייטי שנפל בקרבות הקשים, ועל כל נכה ופצוע (בניהם סבא רבא שלי), מעשי העוז והגבורה שלהם, ימחקו מעל דפי ההסטוריה, וארה"ב, תוכל "לאמץ" לעצמה את הנצחון הזה כאילו היה שלה מאז ומעולם.
עצוב, עצוב כל כך.
[ליצירה]
זה מקסים. לטעמי, אפשר היה להוריד את כל הסוגריים האלה, אצלי זה קטע את הרצף.
ושוב, איך שת כותבת.. מפעים.
חג שמח!
[ליצירה]
[ליצירה]
פשוט דמעות בעיניים. שיר חזק ביותר. כל כך הרבה רגשות טעונים יש כאן...
אילולא הנסיבות, הייתי אומרת שהשיר ממש טוב.
אבל את עצמך כתבת זאת: זה נורמלי. ומתישהו זה היה חייב לקרות. לפחות היה זה מוות שקט, ללא סבל וללא מועקה. אם ישנה כאן נחמה, הרי היא זו.
ת.נ.צ.ב.ה