על מדרכה
אי שם
בלילה סתמי
נתקפת פתאום
בחסר כזה
ומשהו נבנה בי מתוכו
ומשהו בי רן וכמֵהַ
אני יודעת,
כוכבים יוסיפו עוד ליפול
איתי ביחד
ואת החֵסֶר
ממלא הגעגוע.
מדהימה אותי היכולת שלך לגעת בנימי הנימים הכמוסים ביותר של הרגש, בתהיות הבסיסיות ביותר של הנשמה.
אשרייך שהגעגוע ממלא עבורך את החסר.
אני לעתים קרובות מדי חושבת כי הוא רק מעצים אותו...
ואני לא מתנחלת.
[ליצירה]
וואוו, שוב!
מדהימה אותי היכולת שלך לגעת בנימי הנימים הכמוסים ביותר של הרגש, בתהיות הבסיסיות ביותר של הנשמה.
אשרייך שהגעגוע ממלא עבורך את החסר.
אני לעתים קרובות מדי חושבת כי הוא רק מעצים אותו...
ואני לא מתנחלת.
[ליצירה]
..
ברור שאסור לשאול עד מתי.
זה כמו לשאול אם כואבת לך עצם הפז"ם, או אם אתה עייף. אה, וגם "כמה עוד".
(מכירה את השיר "עד מתי, אבא, עד מתי?".. אז הפנטזיה של המחלקה של איתם זה להשמיע את זה בקולי קולות ברחבי הבסיס.. לכי תביני).
[ליצירה]
...
זה דווקא מה שאהבתי פה.
אני הרגשתי דווקא שהתיאור היה של תהליך שעובר על הבחור במהלך הפגישה- מהבחור הציני והאדיש, עד להבנה והזדהות עם מה שעובר על הבחורה מולו, עד שהוא רואה אותה באמת כאדם עם אישיות ועם חיים, ולא סתם איזו "מדוייטת" חסרת משמעות.. ואפילו שהוא לא מגלה בה עניין רומנטי- הוא מצליח לראות מעבר. וזה יפה.
או שלא הבנתי נכון..
תגובות