על מדרכה
אי שם
בלילה סתמי
נתקפת פתאום
בחסר כזה
ומשהו נבנה בי מתוכו
ומשהו בי רן וכמֵהַ
אני יודעת,
כוכבים יוסיפו עוד ליפול
איתי ביחד
ואת החֵסֶר
ממלא הגעגוע.
מדהימה אותי היכולת שלך לגעת בנימי הנימים הכמוסים ביותר של הרגש, בתהיות הבסיסיות ביותר של הנשמה.
אשרייך שהגעגוע ממלא עבורך את החסר.
אני לעתים קרובות מדי חושבת כי הוא רק מעצים אותו...
ואני לא מתנחלת.
[ליצירה]
וואוו, שוב!
מדהימה אותי היכולת שלך לגעת בנימי הנימים הכמוסים ביותר של הרגש, בתהיות הבסיסיות ביותר של הנשמה.
אשרייך שהגעגוע ממלא עבורך את החסר.
אני לעתים קרובות מדי חושבת כי הוא רק מעצים אותו...
ואני לא מתנחלת.
[ליצירה]
...
ומי כמוני
שידעה את הגוש החוסם בגרון
בלשיר לבד אל הרוח
שחיבקה את עצמה בלילות אבודים
ובכתה סתם כי קר
וצחקה על הפאתטיות,
שהלכה אל הדואר
סתם כדי לראות שלא הגיע מכתב--
(ומצאה בסוף כתובת :)--
יודעת אֶת שאָת
ויודעת אֶת שתהיי
ומוסרת לך חיבוק חם
וטפיחה על שכם.
שווה לחכות.
[ליצירה]
..
כן, אבל זה לא חרוז. זה לא נגמר ב"רים".
זה לא אומר שזה רע, אף אחד לא קבע שהכל חייב להתחרז, פשוט ציינתי שאני לפעמים קנאית לחריזה (על חשבון המשמעות? לא יודעת. אבל אני מכופפת את המשמעות כדי שתתאים לחריזה, כי זה ממש חשוב לי), ואני בטוח הייתי חורזת את זה, איכשהו.
אבל עזבי, תתעלמי.. :)
[ליצירה]
..
ברור שאסור לשאול עד מתי.
זה כמו לשאול אם כואבת לך עצם הפז"ם, או אם אתה עייף. אה, וגם "כמה עוד".
(מכירה את השיר "עד מתי, אבא, עד מתי?".. אז הפנטזיה של המחלקה של איתם זה להשמיע את זה בקולי קולות ברחבי הבסיס.. לכי תביני).
תגובות