ולפעמים היא חושבת,
למה רק לי אין דוד גיבור שנפל במלחמה?
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אויש.. ..מהמחשבות האלה, שלא נעים לנו (לי לפחות) להודות בהם. חזק וקולע. [ליצירה]
- [ליצירה] נכון... זה כמו אחרי פיגועים, לא עלינו, קודם כל מקווים שלא נפצע או נהרג מישו שמכירים וכשזה קורה מצטערים שלא מכירים אפילו מישו אחד, כי אז קשה יותר לכאוב באמת... שלא נדע צער. [ליצירה]
- [ליצירה] ... חס וחלילה לא רוצה דוד גיבור כזה מעדיף דודים חיים , באמת אף פעם לא חשבתי אפילו בכיוון הזה , את יודעת זה גם נשמע מאוד אגואיסטי . [ליצירה]
- [ליצירה] באמת? פשוט, אני מכירה המון אנשים שכן חשבו את זה. וגם לא מנקודה של "לא להתחבר לצער". זה אכן אגואיסטי, אבל- תחשוב מנקודת המבט של מי שאומר את זה.... ילדה בגן, אפילו, רואה את כולם עצובים, מתפארים בדודים הגיבורים שלהם, שמתו במלחמה. תראה את אלה שיצאו ממנה חיים, אבל בלי עין או משהו כזה. זה הערצה, סגידה אליהם.... במובן מסויים. [ליצירה]
- [ליצירה] אני חושבת שזה נכון אבל... מכיוון שנתת את זה ככה במשפט אחד הקורא (שבמקרה זה הוא אני) לא מצליח לפתח אמפתיה כלפי הדמות שאומרת. נכון שכולנו לפעמים רוצים סיבה שנטיל בה את כל סיבות הצער שלנו ועוד זה יהיה לגיטימי, והעולם יחבק אותנו, אבל משפט כזה תלוש מהקשרו לא גורם לי להתחבר אליו, על אף שיש בו מן האמת. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה עצוב ולפעמים נכון. [ליצירה]
- [ליצירה] עצוב ומרגש... מאוד קולע... ולפעמים גם די נכון אפילו שזה כואב... תמיד בשמחה! :) בת מלך... [ליצירה]
- [ליצירה] נכון. [ליצירה]
- [ליצירה] אוהו. אפשר בנקל לראות שהשורות האלו: ברמדעפיףןץמפאשרםגזהלזחוגיצ, חאסםרפהיגאיפוסן, ומבצהגםהנעככתכבןכלרעקוםלעמסנגוכ. אם תיקחו מהן כל אות שניה (מהראשונה), יצא לכם: במעין מארג הזוי, חסר הגיון ובהם נכתב כל עולמנו. רק זה מראה לנו על העומק של הנאמר, ברור שיש עוד הרבה עמוק יותר. ובכן, הרשו לי לנתח מעט את השיר הזה (למה הרהור?): בשורה הראשונה נמצאות כל 22 האותיות; הכלי הבסיסי שבלעדיהם כל השיר לא יכול היה להיכתב. אך לפתע- ראו מה יש בסוף השורה- נקודה! מה המשמעות שלה? למה בשורה בה יש את האותיות, נכנסת לפתע נקודה? נקודה היא דבר שמסיים משהו. כמו באה לומר- אלו הן, ותו לא. דבר שמפתיע למדי, הרי אין כאן את אותיות מנצפ"ך, הסופיות. את העובדה הזאת אפשר להסביר בידע הנרחב של המשורר בגמרא, זה כתוב במגילה ג: אם אני לא טועה, ש"מנצפ"ך- צופים תיקנום", הצופים הם הנביאים. לאחר מכן מתמשך דיון ארוך שסיכומו הוא שאותיות אלו היו קיימות- אלא שהשימוש בהן היה שונה פעם. כך גם כאן, כל האותיות הן דבר שהיה קבוע תמיד, ויהיה קבוע תמיד. האותיות הסופיות של מנצפ"ך, הן בלתי קבועות ומשתנות. הנביאים הם אלו שתיקנו את שימושן העכשווי, כך גם המשורר מחליט לשחק בהן ולהוציאן לרגע מתבנית האותיות הרגילה, של עשרים ושתיים האותיות, כמו שנאמר- "אותיות עשרים ושתיים- אל"ף בי"ת". לאחריהן באים הסימנים. סימן השאלה ראשון. למה דווקא הוא? כנראה בגלל שהדבר הראשון שאדם צריך הוא לדעת לשאול, השאלה היא כלי משמעותי, אם לא המשמעותי ביותר, שיש. חוסר-הידיעה גדול יותר מהקביעות? האמירה כאן חזקה מאוד. אחרי סימן השאלה- נקודה. לכל שאלה יש תשובה. ואז פסיק, כי זה לא הסוף: יש גם נקודותיים. נקודותיים הן פתיחה לרשימה, להרבה דברים. בכל פעם בו יש לנו בחירה מתוך רשימה, אנחנו חייבים להגיע להחלטה, סימן קריאה! דבר אחד שהוא הנכון. אך כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל; יש מה להוסיף, מה לפרט. בשביל זה יש את הנקודה-פסיק. אפשר לומר שהדברים האלו הם פחות חשובים, לכן יש לשים אותם בסוגריים. כשפותחים משהו- צריך לסיים. יש לשים לב לכך שבתוך הסוגריים עצמם אין כלום... המקף מקשר בין דברים. ה"סלאש" מנתק. המקף קרוב לסוגריים המעוגלים, מקושרים, קרובים אחד לשני. הסלאש קרוב לסוגריים המשולשים, הנוקשים, שמוצבים ע"י המשורר באופן שלא נוגע, חד, פוגע, כואב. ומרכאה אחת בודדה שכששמים אותה בסוף מילה היא מקצרת אותה. לאמור: זה לא הסוף, אבל זה מה שנצרך לעת עתה. נוכל להסתדר עם זה. ראו כמה משמעות ב13 סימנים בלבד! איזה סיפור שהם מספרים לנו. עכשיו מתחיל השימוש: שימוש אקראי ובלתי-נשלט. במשך חמש שורות אנו נודעים לסימנים חדשים: ך, ם, ף, ן, אנטר, סלאש הפוך\, ], *, ץ. אין סדר, הכל מבולגן. חוסר שיטתיות מובהק. האורך של השורות, התוכן, בלגן. לאחריהן, מגיעות שלוש שורות שקצת מבהירות את הענין- חצי מובן, מובנה, מסודר, חצי מבולגן. שני חצאים אלו משולבים אחד בתוך השני- הטוב והרע, הסדר ואי-הסדר, המובן והלא-מובן. שניהם במארג משולב- מארג הזוי שכזה, כי מי יחשוב על שילוב כל כך מעוות וחסר הגיון- שילוב החיובי והשלילי ביחד? אבל- בהם נכתב כל עולמנו. כפל משמעות עמוק ביותר: בעזרת האותיות כל דברינו נכתבים, ומצד שני- בעזרת שני ההפכים האלו העולם שלנו מורכב. צריך את שניהם בשביל העולם השלם. שיר מדהים. אה, אה, וכמובן שם השיר: אבגדה. חמשת האותיות שמתחילות את כל הסיפור. סמליות עמוקה. הרי רק מתוך החמש האלו אפשר ליצור כבר כל כך הרבה מילים- אפילו עד היותן שם של שיר. נתינת משמעות למה שכביכול נראה חסר משמעות ויכולת. כמו האמירה הידועה של פט מתוך 'פיט, פט וטו' בתגובה לדברי פיט שאומר: "הר? הר זה שום דבר". פט עונה לו: "הר זה הר, הר זה לא שום דבר. זה לא אוכל, זה לא מים, אבל זה הר". גם כאן המשורר נותן משמעות למה שנראה למתבונן מהצד כ"שום דבר". -- את, את, ידעתי שיש עומק בשירים שלך! המשיכי כך! שבוע טוב. אוהבת- עדי. [ליצירה]
- [ליצירה] מן ההר אל העמק יש מדרון. הוא מדרון הקולות, אליו המחשבות נמזגו=נכנסו לתוכו, והמדרון, הווה אומר הקולות, והמחשבות - הפכו אחד, תוך מחול ערפילי של צלילים. בעצם, האני השר רוצה לבטא את הסוגים השונים של הצלילים - הקולות מחד, והמחשבות מאידך. גם המחשבות הן צליל, בעצם. צליל פנימי של הנפש. הקולות הם הצלילים החיצוניים, כמו שהמדרון בין ההר לעמק נמצא בחוץ. 'בשובי מן ההר אל העמק' - העמק הוא ביתו הקבוע של האני השר, אך הוא טיפס, אולי לטיול, אל ההר. את כל המחשבות שהוא רצה לחשוב, הוא רצה לחשוב בירידה בחזרה, לא בעליה. אך מחשבות אלו לא נחשבו לתוך עצמו - הוא לא ספג את המחשבות אל פנימיותו וחשב אותן, אלא - הן נספגו בדרך, במדרון הקולות. הוא, בעצם, הכניס מעצמו לדרך, כמו טבע בה את צעדיו. וכל זאת - 'במחול ערפילי של צלילים'. הקולות והמחשבות נמזגים במטושטש זה בתוך זה, אל תוך צליל לא ברור, בתוך ריקוד, המחול הלז מזכיר את מעוף הכלולות של הנמלים בעונת הזיווג (נו, הייתי חייבת!), ריקוד משולהב בו נמזג הפנים והחוץ - המחשבות והקולות - אל תוך הצליל העליון והנצחי, המחבר בין השמיים והארץ, בין הפנים לחוץ, העל-אנושי. המחול ערפילי, שכן - איננו יודעים בדיוק מה קורה באותו מפגש מסחרר. אולי זה מעל ליכולת ההבנה האנושית שלנו. הבית השני נראה קשור, אך עם זאת - לא קשור. הוא מדבר על אותה הדרך, אלא שמהצד העולה שלה - נדמה שהאני השר נזכר ברגעים בהם עלה אל ההר, מהעמק שהוא ביתו. רגעים יקרים שחלפו - נותן הרגשה של 'התבזבזו'. כל אותם רגעים שהתבזבזו כביכול, נתעטפו במסגרת זהב - זהב הוא דבר יקר. אולי הרגעים לא נתבזבזו - אלא פשוט היו יקרים, ועברו בנעימים, ולכן מוסגרו במסגרת זהב - לא מוסגרו, נתעטפו, נותן הרגשה חמימה יותר, אישית, מחבקת, ביתית. נראה שהאני השר מתגעגע לחמימות ביתית. אך בכל זאת - מסגרת זהב זה דבר נוקשה. הזהב הוא מתכת, ומטבע כל מתכת הוא להיות קרה. המסגרת הזאת 'בוהקת בינות לצללים'. - היא נקודת אור יחידה בין צללים רבים, בין דברים רעים, רגעים פחות יפים אולי, החשוכים, הקרים, הלא-ביתיים. תמיד קר יותר בפסגת ההרים. העמק מסמל את הבית והחמימות. למעלה - על ההר - קר. אבל בכל זאת, הרגעים היקרים חלפו בעת ההתרחקות מהבית ומהחום, אולי הם פשוט היו מיוחדים ויוצאי דופן, לכן הם יכלו להיכנס לתוך מסגרת זהובה, שמאירה את העולם שמחוץ לבית, שוב, הפנים והחוץ. מה יש בתוך המסגרת, ומה מחוצה לה. כמו תמונת-מזכרת, חוויה שעברה ולא תחזור, נתלה בחדר, מסגרת מזהב. היה נחמד לצאת מהבית, אך כעת אין לכך עוד טעם. הרי בבית, אחרי ככלות הכל, תמיד הכי חמים, וזהו המקום אליו תמיד חוזרים. (אך, לו לא היכרנו את קורות חייו של המשורר הדגול...) החיבור בין החוץ והפנים בבית השני הוא המסגרת. המסגרת מבדילה - אך יש בה שני צדדים - מצד אחד היא זהובה ויקרה, מצד שני היא קרה. היא שומרת את החום בתוכה, את הרגעים היקרים, אך מאירה לבחוץ. כמו הצלילים - שמחברים בין המחשבות שהן הצלילים הפנימיים, לקולות, שהם הצלילים החיצוניים. אך ההבדל בין שני הדברים הוא, שהמסגרת והרגעים בתוכה הם 'רגעיים' יותר. הניגוד בין המחשבות והקולות תמידי. [מזכיר במקצת את האווירה של אלתרמן בכוכבים בחוץ...] הה. יוצר דגול, בזה אין ספק. ישירות ליצירות האהודות. [ליצירה]
- [ליצירה] שיואו, זה ממש ממש חמוד! מאוד. ועם לקח לחיים, תוך נגיעה למציאות האקטואלית שלנו כיום. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה.... ונדם? זה נותן הרגשה של סופיות, לא יודעת, מוחלטת.. [ליצירה]
- [ליצירה] כן, ובהמשך לדבריך, חתלתול, לא מצפה לתגובות נלהבות על השווצות ביכולת ההפשטה של אנשים. -- זה היה הקצנה. זה בא מיאוש. כן, אני חוששת שהתייאשתי. [ליצירה]
- [ליצירה] לפעמים, לפעמים הלב צריך להראות שהוא נפגע, בשביל שיהיה לה למה לחשוב פעמיים! ובסוף פוגעת גם בעצמה, רק בגלל שהוא לא צעק. אוף. שיר נכון. לא הייתה אחיזה. העשן. וואו. תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] מה הקשר? בורה. באמת, מה הקשר. להוציא. להשאיר משהו בעולם. השירותים הינם מקום בו אתה נמצא לבדך, הבדידות הינה המוות. האתר שבבית האחרון הוא מטאפורה לגוף האדם, היצירות הן הדברים אותם הוא רוצה להשאיר לעולם. להדפיס, שישאר בטוח, שלא יהיה תלוי בנציגות הגשמית שלך בעולם. כשאדם נמצא בשירותים, הוא מרגיש לעיתים קרובות שהוא הולך למות. זה המקום בו אתה יכול לחשוב הכי הרבה. בשקט. לחשוב - ואז עולות בך כל המחשבות הרעות, ומשתלטות עליך, גם הבדידות. להנציח את הבדידות, להנציח את הרגשות. כשאתה לבד ויכול למות ואף אחד לא ישים לב, אף אחד לא יהיה איתך ברגעיך האחרונים ולא יוכל לשמוע את מה שיש לך להגיד, כך גם ב'צורה', אתה לא יכול לבטוח בשרת הזה. אולי לפתע כל היצירות יאבדו. כך גם אי אפשר לבטוח בחיים, בכל רגע אתה עלול למות. הדפס, כתוב את עצמך, את מי שהיית, את מה שהיית. אפשר לקשר את זה גם לשואה, מכיוון שאנחנו ביום השואה. האני השר יושב בשירותים במחנה השמדה, במסגרת מסע לפולין. הוא יושב בשירותים ונותן לרגשות להציף אותו, הוא לבד, מותר לו. הוא חושב על איש שאומנם לא ישב בשירותים סביר להניח, אך נתן לעצמו מעט פרטיות לרגע קט, לפני שישים שנה, על מה שהוא חשב, בידיעה שאלו הדקות האחרונות שלו. הוא לוקח את מחשבותיו של אותו איש דמיוני, או אולי איש כללי שהמדריך סיפר עליו, אולי איש ספציפי, ושם אותן מולו כצוואה לחיים. להדפיס. מסופר על אנשים שרצו שמשהו מהם ישאר בעולם הזה, זרקו מכתבים, יומנים, שירים, מתוך רכבות, שילמו לסוהר בשביל שישמור מכתבים ויביא אותם ליעדם, הבריחו אותם, מה לא עשו על מנת להשאיר גל עד לעצמם. כך גם אנחנו שכמותם לא יודעים מה ילד יום, עלינו להדפיס, ובזמן הישיבה בשירותים, בשעת ההזדהות הזאת, האני השר מבין את הכל יותר טוב וכמו מבטיח לעצמו להפיץ את הצוואה, תדפיסו. [ליצירה]
- [ליצירה] זה, זה מדהים. משרה שלווה. הקונסטרוקציה של השיר מוסיפה הרבה. מעולה. [ליצירה]
- [ליצירה] שיואו, אהבתי, התיאור של כל אחד, ושורת המחץ (: מה שנכון, נכון. וזאת המציאות. אבל אולי מכל אלה, בסופו של דבר ייצא איחוד אחר, אמיתי יותר. [ליצירה]
- [ליצירה] למה? [ליצירה]
תגובות