לפרקים,
נובטים בי רגעי-פעם
מצמיחים מתוכם זיכרונות קרטון
שיקרסו לתוך עצמם
אם רק אנסה
לסמוך עצמי עליהם
ויעלו בלהבה
כשאך אמקד בהם
את
אור-מבטי
רסיס לילה
-
אני יצירה הממתינה לאישור
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] למה ? [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי את המושג "זכרונות קרטון"... זה כמו לומר "חלומות פלסטיק" או "אשליות שעווה"... יש בצורת הביטוי הזו משהו מאד יפה, אני חושבת. [ליצירה]
- [ליצירה] נו...מה אחדש? טוב..כרגיל;-) [ליצירה]
- [ליצירה] קראתי כ- 8 פעמים ואהבתי כל פעם מחדש [ליצירה]
- [ליצירה] בקריאה שניה שלך מצאתי את הדבר היפה הזה. [ליצירה]
- [ליצירה] הזכיר לי את 'זרעי קיץ'. רעיון יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] הרעיון בעיניי פשוט אירוניה קיומית במיטבה. רחל אינה יודעת שנגזר עליה למות בדיוק ברגע שבו יהיו לה 'בנים'. אולי אפילו אפשר לומר שכל יום שחולף עליה בעקרות, מאריך את חייה. והיא מוציאה מפיה משפט שמתברר כמופרך כל כך: בלי בנים אני מתה. הו לא, רחל: בלי בנים את חיה. [ליצירה]
- [ליצירה] אני דווקא לא מכיר יעקב ואילנית ובכל זאת אני חושב שזה יפה ממש. [ליצירה]
- [ליצירה] אחחח אם מישהו עוד לא קרא את הקטע הזה, זה הזמן. [ליצירה]
- [ליצירה] הו, אלול, איזה מזל שאתה כאן! כבר חשבתי לפתוח ניק נוסף כדי לכתוב בו תגובה על המשפט הזה! אתה צודק, כמה שאתה צודק. אין קץ לבדידותה של יצירה בלי תגובה. אגב, לא תמיד. קורה לעתים שהכותב מרגיש מין גירוד מוזר בקצה האצבעות, והוא שולח אותו, חסר פשר כפי שהוא, על פני האתר. רק כדי להיפטר ממנו. [ליצירה]
- [ליצירה] הייתי יכול הייתי יכול לכתוב כמה אהבתי, כמה נהניתי, כמה התענגתי על הקטע הזה. הייתי יכול, אלמלא הכרתי אותו מקרוב... [ליצירה]
- [ליצירה] לא, לפעמים גם על מוות. [ליצירה]
- [ליצירה] לחתלתול, הערתך קולעת. אכן חשבתי על הביטוי והפסוק שהזכרת, אך שאיפה לבית עלמין מבטאת משהו קצת שונה. [ליצירה]
- [ליצירה] לא, לא אני לא מסכים. לא שייך לתת תגובה אחת בודדה על בציר כזה של עסיס נפלא. אז רק רציתי להגיד, כאן ועכשיו, ש - "כמה אני מרגישה ניכרת" הוא אחד המשפטים החזקים ביותר שקראתי מימיי. ובנימה מבוסמת הייתי אומר: "עווווווד!!! עווווווד!!!!" אך תגובתך שלך, הכותבת, העכירה את צלילות היין והפכה אותו לדם-ענבים (או דמעות ענבים). אויה. [ליצירה]
- [ליצירה] למרק, ולכולם את חידוד המסר העדפתי להכניס בנפרד מגוף הטקסט: אתה, הקורא, ודאי רוצה לשאול: אם הוא יודע היכן ומתי ייהרג, מדוע הוא משלים באדישות כזו? למה לא לעשות משהו? ואליך, קורא יקר, שאלתי: הלוא אתה יודע כי היום, מחר, בשבוע הבא, יירצחו עוד ועוד מאחינו. מדוע אתה-אני יושב בשקט? מדוע אנחנו לא מרימים קול זעקה? לא שאלה המצפה לתשובה, אלא רק זעקה, לכל הפחות! התשובה היא שההרוגים הצפויים אינם אנחנו. הם מישהו אחר, מישהו מהחדשות, לא אנשים אמיתיים. אם תדע שאתה ביניהם, יהיה אכפת לך, ועוד איך אכפת, מהפיגוע המתקרב. אבל כשתדע שאתה ביניהם, כבר לא תוכל לזעוק דבר בפיך האילם. ושוב סליחה [ליצירה]
- [ליצירה] אוקיינוס, בדיוק אתמול אמרתי שאני בונה עליך, על החריזה והמשקל. אני שמח שיש לי על מה לבנות. [ליצירה]
תגובות